הפסיכולוגיה של הטראומה | ד"ר רועי כהן

א. "וידבר ה' אל משה, אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה', וימותו. ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרון אחיך – ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת, אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת..., והקריב אהרון את פר החטאת אשר לו, וכיפר בעדו ובעד ביתו". בין פרשתנו לבין מיתת שני בני אהרון, המאוזכרת בפרשת שמיני, מפרידות שתי פרשות: תזריע ומצורע. למרות ההפסקה המתודית, נראה כי הכאב והטראומה עדיין נוכחים. כפי שנראה, הטראומה של מות שני בניו – נדב ואביהוא, אינה הטראומה הראשונה עימה נאלץ אהרון הכהן להתמודד.

ב. ניזכר בפתיחת פרשת שמיני: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון..., ויאמר אל אהרון קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה..., ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'..., ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח ועשה את חטאתך..., ויקרב אהרון אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו". אחת השאלות העולות מהפסוקים הנ"ל היא מדוע צריך משה לזרז את אהרון שוב, זאת – אחרי שכבר אמר לו להקריב עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה? מה לא היה ברור בציווי הראשון, שהצריך את משה לשוב ולדרוש מאהרון אחיו: "קרב אל המזבח"? על כך מציין רש"י: "שהיה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת". אך ממה בדיוק התבייש אהרון. מעבר לצניעותו האופיינית, הרי סוף סוף מדובר בציווי ביחס למסגרת תפקידו הייחודי?

ג. "רגשות עזים מפעילים את המערכת הלימבית, בעיקר אזור מסוים בה, שנקרא האמיגדלה", כך כתב הפסיכיאטר וחוקר הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בסל ואן דר קולק, בספרו – "נרשם בגוף". לדבריו: "האמיגדלה מזהירה אותנו מפני סכנה ממשמשת ובאה, ומפעילה את תגובת הדחק (stress) של הגוף. המחקר שלנו הראה בבירור כי כאשר מוצגים בפני אנשים הסובלים מטראומה, מראות, צלילים ורעיונות הקשורים לחווייתם, האמיגדלה מגיבה בהתראה" – גם אם עברו שנים מאז האירוע עצמו. מערכות החרדה שבגוף האדם, פועלות באופן מכוון בנפרד מהרציונל. כחלק מהמערכת הלימבית האחראית על ההישרדות, האמיגדלה נוטלת החלטות באופן מהיר ואינסטינקטיבי, אשר אינו מאפשר לקיחת סיכונים מיותרים – "הילחם או ברח". לכן, פעמים רבות היא מקדימה את העיבוד הקוגניטיבי של המתרחש. כאשר אירוע, חפץ, ריח וכדומה, "נתפסו" פעם אחת במערכת כמזיקים, הם מקוטלגים כך בזיכרון הרגשי. בפעם הבאה שיפגוש בהם האדם, המערכת תפעיל את האזעקה אוטומטית, גם מבלי לברר האם יש צורך בכך במקרה הנדון. במצב כזה, לא פעם, האדם "קופא". המוח השמאלי, זה שאחראי בין השאר על היכולות המילוליות והאנליטיות – "נכבה". לעומתו, כפי שמתאר ואן דר קולק: "המוח הימני מגיב כאילו האירוע הטראומטי מתרחש בהווה".

ד. אהרון כבר פגש עגל בחייו – עגל הזהב. והדבר אכן נצרב בתודעתו כטראומה קשה. כאשר משה מבקש מאהרון להקריב עגל בן בקר, אפשר לומר שאהרון חוזר לפוסט-טראומה של חטא העגל, ואולי אפילו נאלם דום. או במילים אחרות: מערכות החרדה הופעלו בגופו. במקביל, עולה בליבו המחשבה כי דווקא בגין כך אין הוא ראוי להקריב ולכפר, בוודאי שלא באמצעות עגל. על חלקו של אהרון בחטא העגל, ועל ניסיונותיו למנוע את האירוע, ישנם פירושים רבים. אך אין חולק על העובדה כי אהרון לקח את נזמי הזהב – "ויעשהו עגל מסכה". וכפי שמציין בעל "הנתיבות שלום" – רבי שלום נח ברזובסקי: "מדוע באמת לא יתבייש, מאחר שהייתה לו איזה שייכות לחטא העגל. שאף שבעצם החטא לא חטא, מכל מקום שייכות כלשהי הייתה לו, ומדוע לא יהיה בוש?".

ה. משה אם כן מבקש "להוציא" את אהרון מהחרדה. לצורך כך, ישנן פרקטיקות ואסטרטגיות שונות, ונדרש להתאים לכל אינדיבידואל את הטיפול הנכון – התרופתי ו/או הפסיכולוגי ואת משכו. השיטה הקוגניטיבית מסייעת במקרים מסוימים, ועיקרה: להסביר או לכפות על מערכת החרדה האוטומטית את ההבנה כי המקרה הנדון אינו זהה למקרה הקדום והטראומטי; לשנות את דפוסי המחשבה וההתנהגות. ולמגדילים לעשות: לנסות ולפרק את הטראומה גם מהמקרה הקדום, ובכך למנוע מ"האזעקה" לפעול. או במילים אחרות – להרגיע את האמיגדלה.

ו. וכך פונה משה לאהרון: "למה אתה בוש? לכך נבחרת". "הנתיבות שלום" מסביר, כי עצם קיומו של חטא העגל היה דבר ידוע מראש, ונועד לצרכים ספציפיים, וכדברי התלמוד במסכת עבודה זרה: "לא חטאו ישראל [בעגל] אלא להורות תשובה לרבים". וכפי שמציין "הנתיבות שלום": "שבעצם מעשה העגל לא הייתה להם בחירה על כך והיה זה רצון ה' כדי להורות תשובה לרבים". אם כך, על מה הצעקה הגדולה שבחטא העגל? שאלת הדטרמיניזם כידוע, מעלה סימן שאלה על כל סוגיית השכר ועונש. קולמוסים רבים נשתברו בעניין, אך נציין את דברי מדרש תנחומא לפרשת מקץ, המספר על תחילת היווצרותו של כל תינוק: "מיד הקב"ה גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גיבור..., וכן גוזר על כל קורותיו אבל אם צדיק אם רשע – לא". לעניין זה מוסיף "הנתיבות שלום": "ועיקר החטא היה המחולות סביב העגל..., היינו שלאחר מכן עוד היו שמחים", וכפי שנאמר בפרשת כי תישא: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות – ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר".

ז. אהרון התבייש על חלקו בחטא העגל, אבל בעיקר החטא, בריקודים ובמחולות הוא לא השתתף. מכאן מבאר לו משה: אין לך מה להתבייש על עצם חלקך – לכך נבחרת. במקרה הספציפי, כמנהיג, לא הייתה לך ברירה. וזה אכן היה קבוע מראש. אך בריקודים עצמם, בשמחת העגל ובעבודה זרה – שנעשו בבחירה, לא השתתפת. ועל עצם השייכות, הרי כעת מתבצע התיקון. בכך משה מבקש "לתקן" לאהרון את הזיכרון הטראומטי: עגל זו לא הבעיה, אלא עצם העבודה הזרה והשמחה בה. לכן אומר משה לאהרון: בוא אחי, "קרב אל המזבח". למעשה הוא מנסה לחזור לטראומה עצמה, ולבצע בה תיקון ומיסגור מחדש. וכדברי רש"י: "קח לך עגל, להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".

ח. לעומת הטראומה של העגל – שהיא ברת כפרה, כפי שגם החטא עצמו התכפר, ובמובן מסוים נפרם הקשר הישיר בין האירוע לטראומה, הרי שיש טריגר שיכול לחולל פוסט-טראומה, אלא שהפעם תהיה זו הפעלה יעילה של האמיגדלה. כלומר: יש ואותות האזהרה של המערכת הרגשית, מתריעים בצורה מדויקת מפני סכנה קרובה וממשית. כאשר מנגנון הטראומה פועל במקרה כזה, הרי שהוא מגשים את מטרתו: מניעת חזרה על טעות קטלנית. וכך כותב רש"י על הפסוק הראשון בפרשת אחרי מות: "משל לחולה, שנכנס אצל רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זירזו יותר מהראשון. לכך נאמר – אחרי מות שני בני אהרון". היינו בא להזהירו: "שלא ימות כדרך שמתו בניו".

ט. "לפחד מפני המוות יש תפקיד מרכזי בחווייתנו הפנימית. הוא רודף אותנו יותר מכל דבר אחר", כתב הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי ארווין יאלום, בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית". לדבריו: "פסיכופתולוגיה היא תוצאה של התמודדות לא מוצלחת עם חרדת המוות". אך במקורה, החרדה הקיומית מפני המוות, נועדה להגן ולשמר את החיים – "וחי בהם". 'הוראות בטיחות נכתבו בדם' – הוא ביטוי מוכר בעגה הצבאית. כאשר חוזרים ומספרים על אירועים ותאונות בהם לא פעלו בהתאם להוראות הבטיחות והכללים, וחלילה נגרם נזק בגוף או בנפש, הדבר לא נועד חלילה כדי לעורר טראומה אצל השומעים. להפך – הדבר נועד כדי להזהיר ולמנוע טראומה נוספת ומיותרת. אומנם, מותם הטראגי של שני בניו של אהרון עדיין נוכח כזיכרון חי וכואב בתודעת אביהם. אך מעבר לכאב על האובדן המשפחתי, הנכחת הטראומה על ידי איזכורה בשנית – "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה' וימותו", נועדה להגשים לטובה את מנגנון הטראומה: למנוע הישנות הטעות הקטלנית. וכפי שאומר הכתוב בהמשך: "ויאמר ה' אל משה – דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת, אשר על הארון – ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה".

י. הרבי מלובאוויטש מבאר כי לשון הפסוקים בפתיחת פרשתנו, מרמזת לדרך הראויה להיכנס אל הקודש: "חטאם [של נדב ואביהוא] היה בכך שלא מנעו מדביקותם העצומה באלוקות להביאם לידי כלות הנפש וסילוקה בפועל מן הגוף. וזהו פירוש – 'בקרבתם לפני ה' (עד אשר) וימותו'. ודבר זה נחשב לחטא, כי אע"פ שיהודי צריך לרצות ולפעול שעבדותו תהיה באופן המביאו לידי 'התפשטות הגשמיות' – הרי ביחד עם זה, נדרש ממנו שבהגיעו למצב של כלות הנפש – 'רצוא', יעורר בנפשו תנועה של 'שוב', לרדת ולשוב אל העבודה של הנשמה בגוף, הנעשית בעולם הזה דווקא..., כלומר, אין לצאת ולהתנתק מהעולם..., ומאחר שאצל נדב ואביהוא היה 'רצוא' ללא 'שוב' לאחריו – נחשב הדבר לחטא". שאיפה להתעלות, של "רצוא" ללא רצון לשוב לקרקע המציאות הגשמית והיומיומית, היא, כפי שעולה מהדברים, פעולה של "רצוא" בלבד, המנתקת את האדם – הלכה למעשה, מהחיים עצמם. הרבי מלובאוויטש, מביא גם דוגמא חיובית ומאוזנת כיצד נכון לפעול, וזאת בהתאם לסיפור התלמודי במסכת חגיגה, על ארבעה שנכנסו לפרד"ס – אל עולמות הסוד והקבלה. היחיד ש-"יצא בשלום", הוא רבי עקיבא, אשר מלכתחילה, כפי שמציין הרבי מלובאוויטש, היה גם היחיד אשר "נכנס בשלום". רבי עקיבא ניגש מראש אל המשימה, בבחינת "רצוא ושוב": התעלות רוחנית אשר נועדה בסופו של יום, לגדל ולחזק את חיי המעשה. וכפי ששב הרבי וציין: "אסור שהכניסה אל הקודש תהיה מנותקת מן היציאה מן הקודש. גם תנועת ההתעוררות הנעלית ביותר, ביום הקדוש, אל לה להישאר מופשטת ומנותקת מן העולם, אלא צריכה לבוא איתה החלטה איתנה להמשיך התעוררות זו מטה, ולחברה אל חיי היום-יום".

יא. "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" – כך נאמר בפרשתנו. הטראומה של מות שני בני אהרון, יכולה הייתה להפוך את "וידום אהרון" – תגובתו הראשונית והלגיטימית, לפתולוגיה מתמשכת, לפוסט-טראומה המשתלטת על החיים ומונעת כל אפשרות של התפתחות וחיוניות. ואכן, לעיתים, "צמיחה פוסט-טראומטית", נשמעת כל כך רחוקה וקשה לביצוע. כיצד אפשר לקום מהשבר – זו שאלה שלא תמיד ניתן להשיב עליה. אך פרשת אחרי מות, מגלה כי גם אחרי אובדן עצוב וקשה, גם "אחרי מות", אפשר לקום ולפעול, אפשר לתקן. זה אינו טריוויאלי, אך אפשרי – יחד עם הכאב יש להעניק משמעות לחיסרון, להפוך את הזיכרון לעשייה ולבחור בחיים. וכדברי הרב קוק: "לא יסוג אחור ליבי מכל עצבון שבעולם..., ויהיו לי כל העצבונות להוראת מקומות המכאוב, כדי לתקן ולמלא אור במעשה, בשכל, ברעיון או בציור".

*****

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", בהוצאת הניר ועדרך.