מה בין קורח בן יצהר לברוך שפינוזה, ומה הקטליזטור לבחינת טענות ודעות | ד"ר רועי כהן

א. "ויקח קורח בן יצהר, בן קהת, בן לוי, ודתן ואבירם בני אליהב, ואון בן פלת בני ראובן. ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל, חמישים ומאתים נשיאי עדה, קריאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם: רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אין רגע דל בפוליטיקה היהודית-ישראלית. אך לפני רגע, בפרשת שלח לך, קראנו על האירוע שהיווה כתם לדורות – המרגלים, שהוציאו דיבת הארץ, ומיד פורצת פרשה חדשה המטלטלת את אמות הסיפים: קורח ועדתו מתמרדים כנגד המנהיג המכהן, זה אשר הוציא את בני ישראל ממצרים והוליך אותם בתוך החרבה בים סוף – מנהיג נבחר עם קבלות. מעבר לעלבון האישי, משה רואה בהתנהלות זו הרבה יותר ממלחמת מחנאות או מעידה זמנית. וכדברי רש"י: "זה בידם סירחון רביעי – חטאו בעגל, 'ויחל משה'; במתאוננים, 'ויתפלל משה'; במרגלים, 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים';[כעת] במחלוקתו של קורח נתרשלו ידיו [של משה]". כמנהיג, מזהה משה קו לינארי וסיסטמתי של בעיתיות עמוקה של חלק לא מבוטל מהעם. זו אינה פעם ראשונה או שנייה או שלישית, ואלה אינם אנשים קוטלי קנים. מדובר היה ב"אנשי שם", "נשיאי העדה", וכלשון רש"י – "ראשי סנהדראות", ובראשם קורח, אשר היה מנושאי ארון הברית. לכן משה מוצא את עצמו כמעט חסר אונים: "וישמע משה, ויפול על פניו".

ב. הטיימינג של קורח לא היה מקרי. כפי שמבאר הרמב"ן, הוא ניצל את המצוקה והרוח הירודה ששרתה בעם לאחר חטא המרגלים על מנת להציב אלטרנטיבה. הוא הבין, כפי שמבאר הרמב"ן, כי עכשיו נפתח חלון ההזדמנויות שלו: "[כי אם] היה אדם מורד על משה בזמן ההוא [במועד מוקדם יותר], היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קורח גדולת אהרון וסבלו הבכורים מעלת הלווים, וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה, ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים..., ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שייתמו במדבר ושם ימותו – אז הייתה נפש כל העם מרה". המורל הירוד של העם היווה עבור קורח נקודת זינוק. הוא השכיל לקבץ סביבו אופוזיציית זעם, אשר לא הייתה מאוחדת סביב רעיון חיובי מגבש או אידאל משותף. החוט המקשר בין הקבוצות השונות, שנכללו תחת הערך "קורח ועדתו", הייתה ההתנגדות למצב הקיים – כל קבוצה מטעמיה שלה.

ג. קורח, כמו מנהיגים שונים לאורך ההיסטוריה, ידע כיצד למנף או ליתר דיוק – לנצל, התמרמרויות שונות, לכדי ראש חץ. הוא השתמש במניפולציות רגשיות, בדמגוגיה, בליצנות ובציניות. הוא ניצל תורפות, קנאה ותסכולים של קבוצות נטולות מחנה משותף, על מנת לרתום אותן ואת ההמון המתוסכל לצרכיו האינטרסנטיים ואולי אף הנרקיסיסטיים. וכפי שמתאר רש"י את קו האופי המאפיין של קורח: "ואיתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת". אופן התקבצות שלילי זה וההחזקה במחלוקת לשם מחלוקת, היו הבסיס והטקטיקה של קורח. וכאמור, על פי פשט הדברים, רעיון פוזיטיבי ומאחד – השואף, למשל, לתיקון עולם והמבקש אמת גבוהה, לא נכלל במצע של קורח או בקמפיין הבחירות שלו, שנגדע באיבו.

ד. "מחלוקת לשם שמיים, סופה להתקיים", כך נאמר במסכת אבות. רבי עובדיה מברטנורא מבאר כי מחלוקת ראויה, אשר התקיימותה הכרחית ובריאה, היא כזו המבקשת לברר ולחקור אחר האמת. וכדבריו: "המחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הוויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. [לעומת זאת] מחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו, שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך". מטרתו העיקרית של קורח, וכך מבארים גם פרשנים נוספים, לא הייתה חקר האמת. מאחורי תרבות האנטי של 'תנועת קורח', נכחה השאיפה להכרה ציבורית ולביסוס כוח – פוליטי, חברתי ודתי.

ה. אלא שהמסקנה אליה הגענו, מתבקשת וברורה – עבורנו, בבואנו לקרוא את האירוע ממרחק השנים, לאור הפרשנויות, ומידיעתנו את תוצאות התהליך. בשעתה, כאשר המחלוקת ביקשה לפלג את עם ישראל, רבים מבני ישראל לא היו בטוחים האם זו מחלוקת לשם שמיים או לשם קורח. ואכן, כשחושבים על הנושא, תוך ניסיון להיכנס לנעליהם של בני ישראל במדבר, ניתן להגיע להבנה ואפילו להסכמה מסוימת עם טענותיהם של קורח ועדתו. אם ניקח לדוגמא את תלונתו המרכזית של קורח – "כל העדה כולם קדושים", היא לא נשמעת כל כך תלושה. הרי לפני מספר פרשות, נאמר בפרשת קדושים: "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם – קדושים תיהיו, כי קדוש אני". ובספר ישעיהו נאמר: "ועמך כולם צדיקים". מבלי לדון בעצם טענתו של קורח ומבלי להכריע בסוגיה האם דרישתו כנה והאם שוויון מוחלט הוא נעלה או מתכון לכאוס, ראוי לציין כי טענה מעין זו, נשמעה גם שנים לאחר מכן, למשל, על ידי אנשי הרפורמה הפרוטסטנטית כנגד הכנסייה הקתולית.

ו. לכן, כאשר משקיפים על הנושא ללא דעות קדומות, לא רק שטענתו של קורח איננה חסרת בסיס, אלא שיש בה, לכאורה, שורש אמיתי ושאיפה לעולם טוב יותר, דמוקרטי יותר וקדוש יותר. ואם כך, אולי הזדרזנו לפסול את היוזמה הברוכה שלו? כיצד נדע לבטח שמדובר במניפולציה, ולא ברצון טוב לקדם שוויון? ועל כל זאת, יש להוסיף כי קורח "שפיקח היה" – כדברי רש"י, סמך את טענותיו בנימוקים כביכול רציונאליים – "טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית או פטורה", וכו', אשר לא בנקל ניתן היה לדחותם על הסף. אם סוכמים את הנסיבות והטיעונים, אם מטים אוזן לשני הצדדים, עולה השאלה שמא מדובר במחלוקת לשם שמיים? רבי יהונתן אייבשיץ (1764-1694), עמד גם הוא על הקושי לזהות את המניע הפנימי של המחלוקת – ולמעשה של כל מחלוקת. וכך הוא כתב בספרו "יערות דבש": "אבל בעוונותינו הרבים כל מחלוקת, יהיה מה שיהיה, היצר הרע מפתה ואומר שהיא לשם שמים ולמצווה גדולה – להכניע בוגדים ולשבר זרוע רמה, וכהנה דברים רבים. כללו של דבר אין לך מחלוקת שאין יצר הרע מפתהו ואומר שכל הכוונה לשם שמים, וחס וחלילה לומר על מחלוקת שהיא שלא לשם שמים. רק אם כן, במה יודע איפוא האמת – אם היא באמת לשם שמים או לא?"

ז. לאורך ההיסטוריה היו אישים רבים, אשר בכישרונם וחריפות שכלם, יכלו להלך קסם על ציבור שומעי לקחם. "האיש שמחשבותיו השפיעו עלי השפעה מכרעת וששינה את כל מחשבתי היה שפינוזה", כך כתב הסופר והמחזאי הגרמני הנודע יוהאן וולפגנג פון גתה (1832-1749), אשר בין השאר חיבר את המחזה "פאוסט", והרומן – "ייסורי ורתר הצעיר". "לא היה כמדומה בכל הוגי האנושות הבלתי יהודיים, מלבד אולי סוקרטס והבודהא, שאין אנו יודעים הרבה על חייהם האמיתיים, איש שעלה על שפינוזה ביפי נפשו, בהליכות מוסריות, בצדקת-אמת ובשלווה פילוסופית", כך כתב, מתוך הבנה פילוסופית מלומדת, לא אחר מאשר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל – דוד בן גוריון. במאמרו – "נתקן המעוות", אשר פורסם בשנת 1953, קבע בן גוריון כי הגיעה העת להשיב את כתבי שפינוזה לחיק ארון הספרים היהודי – לאו דווקא לאור מסקנותיהם הדתיות, אלא לאור ערכם הספרותי וההגותי. הגם שבן גוריון הבין את הנימוקים שהובילו להחרמתו של שפינוזה על ידי קהילתו, ואף מבלי להסכים לכל טענותיו הביקורתיות של שפינוזה, הוא סבר כי: "שומה עלינו להחזיר ללשוננו ולתרבותנו העברית, כתבי ההוגה המקורי והפילוסוף העמוק ביותר שקם מתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות".

ח. כזכור, הפילוסוף הרציונליסט ברוך שפינוזה, הוחרם על ידי קהילתו באמסטרדם, בתאריך 27 ביולי, שנת 1656. מעבר לטעמים הטכניים – היותו של שפינוזה כופר לדעת ראשי הקהילה, ולא פחות מכך – גם לדעתו שלו, הרי החשש שכתביו יובילו לרדיפת הקהילה והיהודים בכלל, עמד ביסוד הוצאת החרם. רדיפות ועינויי אינקוויזיציה, שכנו עמוק בתודעה הקולקטיבית ובזיכרון של קהילתו, אשר מנתה רבים מצאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל. לכן, הנידוי והחרם שהוטלו על שפינוזה, היו חריגים. בין השאר נאמר בכתב החרם: "ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת..., ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב".

ט. על גורלו של שפינוזה, כתב הרב קוק בספרו – "אדר היקר": "שפינוזה ..., יד ד' הייתה על ראשי הקהילה האמשטרדמית אז להוציא מהכלל [היינו להחרים] את מי שחשב להשכיח את האידאליות של הקריאה בשם ד', על ידי הקריאה המהממת לעצמיות, שאין עמה לא עוז ולא ענווה, ולא קדושה ולא שמחה..., לבסוף להתרוקנות המחשבה..., לולא המרחיקים הללו אז הלא היה איש כזה נחשב בין חכמי ישראל". יחד עם הביקורת הנוקבת שמעלה הרב קוק, הוא היה מודע לעובדה והדגיש, כי אם הסיטואציה הייתה מעט שונה, אילולא הוטל חרם על שפינוזה, הוא היה יכול להיות מוכתר – בטעות, לדעת הרב קוק, ובזכות היותו בעל "כוח נערץ" וכישרון מובהק – כגדול הדור.

י. מתוך כתביו שהתפרסמו בחייו – כמו למשל "מאמר תיאולוגי-מדיני", ובאלה שראו אור רק לאחר מותו – כמו "האתיקה", עולה כי שפינוזה התנגד נמרצות כמעט לכל ערך הלכתי-דתי. הוא בפירוש סלד משלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, למשל, והיה בין ראשי אסכולת ביקורת המקרא. מבלי לרדת לעומק משנתו המורכבת ולבחינת טענותיו, ברור כי למרות היותו אולי הפילוסוף היהודי המפורסם והמוערך ביותר, 'גדול הדור' מבחינה אורתודוקסית הוא לא היה. ובכל זאת, הרב קוק מציין ומזהיר, כי למרות כל הנ"ל, ייתכן ושפינוזה היה עלול להיתפס כאחד כזה. וכל זאת למה?

יא. משנתו האוקלידית של שפינוזה – אשר אין עוררין על יכולותיו האנליטיות המעולות, היממה רבים באסתטיקה הפילוסופית באמצעותה נבנתה – נדבך אחר נדבך באופן מופתי. הרעיון כי "אלוהים הוא הטבע", עליו חזר שפינוזה בשיטתו הפאנתאיסיטית, טוען במובן הראשוני כי – "הכל אלוהות". רעיון זה יכול לעלות בקנה אחד עם פירושים מדרשיים רבים וגישות חסידיות המחזיקות ברעיון – "אין עוד מלבדו". גם מדענים בעלי-שם עולמי, הלכו שבי אחר משנתו ובהירות מחשבתו של שפינוזה. באופן דומה, קורח הימם את עדתו ומאזיניו באמצעות טיעוניו הכמו-לגיטימיים והגיוניים. רודנים ומנהיגי עמים, הצליחו לשכנע את בוחריהם, כי דרכם היא הנכונה, למרות שזו הובילה בסופו של יום לאסונות הרי-גורל עד כדי רצח עם וזוועות נוספות. להבדיל, גם רבים מברי-הסמכא, ו"לשעברים", יכולים להישמע משכנעים, שכן לכאורה הם מדברים מתוקף ניסיונם המקצועי ובקיאים באמצעים הרטוריים המתאימים. הם בסך הכל 'מנתחים באופן מפוכח את המציאות', וזוכים ל'תמיכה גורפת של כל ראשי המערכות'. לדידם, הם אלה אשר 'יעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה'. אך תמיד יש לזכור שגם אנשים שכאלה, גם "אנשי שם" ו"נשיאי עדה", יכולים לטעות בשוגג או להטעות במזיד. הם, כמו קורח, עלולים לפעול מתוך פוזיציה במקרה אחד או מתוך קונספציה – ואפילו זו התמימה, במקרה אחר. זהו אחד מהמסרים המשמעותיים שניתן לדלות מפרשת קורח.

יב. יחד עם מוסר ההשכל החשוב, סימני השאלה מתגברים. כיצד ניתן לקבוע האם הטענות עקרוניות ונכונות או כאלו הנובעות מרצון להרוס וליצור פירוד או סתם בקשת שלטון? כפי שראינו, במקרים לא מעטים, סימן השאלה הוא אמיתי למדי. והוא מבלבל. אך עצם התהיות וסימני השאלה, לא חייבים להוביל לייאוש. אומנם זה מתסכל לחיות בתווך שבין דעות כל כך הופכיות, ובוודאי בעידן של בינה מלאכותית, פייק ניוז ודיפ פייק. ברם, דווקא השאלות יכולות להפוך למשואות של אור במסע לחקר האמת. יתרה מכך, היות עובדת קורח ועדתו "אנשי שם", מגלה לנו כי מדובר בדפוס שקיים בעולם, ואינו ייחודי לדורנו אנו.

יג. לעניין זה, ומבלי לשפוט את תוכן מפעלו של שפינוזה בפן המטאפיזי, כן ראוי ללמוד ממנו עיקרון שהנחה אותו: "Ignorantia non est argumentum". ובעברית – 'בורות איננה טיעון'. רוצה לומר, אל לנו להסתמך על הרטוריקה והכריזמה של הדובר, אלא יש לבחון באופן אמיתי ובמחשבה ביקורתית ועניינית את שורשי טענותיו, ולראות: האם אלו מבקשים שלום, תיקון וטוב אם לאו. באופן פרדוקסלי, אם נשכיל לתור ולחקור, ולהציב כקטליזטור את בקשת האמת ביחס לכל מחלוקת – אזי ניתן להפוך מחלוקת שלא לשם שמיים, למחלוקת לשם שמיים.

****

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. 

מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – 

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", 

בהוצאת הניר ועדרך.