גבולות חופש הביטוי ודמוקרטיה מתגוננת | ד"ר רועי כהן

א. "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרון, ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב..., והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ומילא את ידו ללבוש את הבגדים, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא". פרשת אמור נפתחת באיסור להיטמא למת החל על הכוהנים. בהמשך, וכיאה לספר "תורת כוהנים", נידונות הוראות נוספות ביחס לעבודת הכוהנים ולכשרותם התפקודית. לאחר מכן ישנו החלק העוסק במועדי ישראל: שבת, פסח, ספירת העומר וחג שבועות, יום הכיפורים, סוכות והציווי על ארבעת המינים. אחרי אלה ניתנים הציוויים ביחס לשמן הזית, נר התמיד והמנורה, ולחם התמיד. ובסיום, מתואר אירוע נקודתי, שכלל לא ברור מיקומו בפרשת אמור, ובוודאי קשה להבין את ההקשר לפרשה הקודמת – פרשת קדושים, העוסקת בין השאר בפירוט מצוות חברתיות, לרבות: "לא תקלל חירש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול"; "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך"; "ואהבת לרעך כמוך"; "מפני שיבה תקום" וכו'.

ב.  וכך נאמר בפרשתנו לעניין המקלל: "ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו – שלומית בת דברי, למטה דן. ויניחהו במשמר לפרוש להם על פי ה'. וידבר ה' אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אותו כל העדה". מתוך הפסוקים עולות מספר שאלות: במה "זכה" אותו "בן איש מצרי", להיכלל בפרשה העוסקת בענייני קדושה, פרישות ודיני כוהנים?; מדוע מפורטת הגניאלוגיה המשפחתית שלו?; והאם חרף חומרת התנהגותו – העובדה שקילל, ואולי אפילו באופן חד-פעמי, מצדיקה את חומרת העונש?

ג. לכל אורך ההיסטוריה ישנה תנודת ערכים. לעיתים, מה שהיה מקובל ונורמטיבי בתקופה אחת, הופך לא פעם למוקצה מחמת מיאוס בתקופה אחרת, ולהפך. יש שיראו בתנודת הערכים קריסה רעיונית-מוסרית ההולכת וצוברת תאוצה, יהיו שיגידו כי מדובר בתנועה דיאלקטית וטבעית. אחרים, אופטימיים יותר, יאמרו כי מדובר דווקא בהתפתחות לינארית לטובה. נציין לדוגמא מספר תנודות, עליהן ניתן להצביע, המתרחשות  בעולם המערבי לאורך הזמן: מטרנסנדנטי לאימננטי, מקדושת האל לקדושת האדם, מאמת אבסולוטית לנרטיבים רלטיביים, מבכורת המדינה והכלל לזכויות הפרט והמיעוט, משיח של חובות לשיח של זכויות – מחברה מגובשת לאינדיבידואלים. כאמור, התנודות אינן בהכרח בכיוון חד-סטרי. פעמים, ההיסטוריה מלמדת שהתנועה היא דו-כיוונית, מעין מטוטלת, המשנה את מקומה מדור לדור, ובהתאם לסט הערכים המשתנה. במקרים רבים, כאשר האיזון מופר באופן קיצוני, הדבר מוביל לאסון. למשל, כאשר האנושות רואה את עצמה כעדיפה על הכל, היא עלולה להפוך את הטבע ומשאביו לאינסטרומנטליים עבורה, ובכך – לבעוט בכל מי ומה שאינו נתפס בעיניה כחלק מהציביליזציה כפי שהיא מגדירה, לרבות המטאפיזי. כפי שהוכיחה המאה העשרים, חלק ארי מהתנועות האידאולוגיות שבבסיסן ביקשו לחולל קידמה, הפכו ככל שהקצינו לטוטליטריות ולמרחץ דמים, בשם הנאורות והמודרנה. ומתנועות לאדם הפרטי: כאשר הסובייקט הבודד הופך מקודש, הוא מאפשר לעצמו להתנכר למשפחתו, לקהילה ולהיסטוריה. באופן אבסורדי, כאשר היחיד מקדש באופן בלעדי את עולמו וערכיו הרלטיביים, הוא מבקש באותה נשימה, לגבור על ערכים של יחידים אחרים. תוצאה נוספת ומסוכנת של תפיסת עולם רלטיבית, היא התנועה מיחסיות של ערכים, לעיוות של אלה, וכלה באיבוד כל ערך.

ד. הסיפור המשפחתי של אותו "בן איש מצרי", מורכב. אביו, כפי שמבאר רש"י: "הוא המצרי שהרג משה" – וכפי שעסקנו בעניין במאמר לפרשת שמות. קודם שהרגו משה, היה האיש המצרי מכה איש עברי. ומי היה אותו איש עברי? על כך ענה רש"י שם: "ובעלה של שלומית בת דברי היה. ונתן [המצרי] עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא [המצרי] חזר ונכנס לבית, ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה. וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום". מחד, האיש המצרי בפרשתנו הוא בן של אותה בת ישראל, ומאידך, הוא בנו של איש מצרי. מפאת כך, הוא נמצא בסיטואציה חברתית לא נעימה. הוא מצידו, מבקש להיות חלק מעם ישראל. אך השבטים, וליתר דיוק שבט דן, דוחה אותו. אותו אחד ניגש למשה רבנו – המנהיג הרוחני והפוסק הראשי, בבקשה לקבל סעד משפטי-הלכתי. וכך נאמר בפירוש הספרא לפרשה: "'ויצא בן אישה ישראלית' – מניין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: 'מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?', אמר להם: 'מבנות דן אני!'. אמרו לו, הכתוב אומר 'איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל'. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, ועמד וגידף". המצב של אותו איש מצרי אכן עגום. לא רק שהסטטוס המשפחתי שלו בעייתי – מציאות אליה נולד ללא שום התנהגות שלילית מצדו לכאורה, וזהותו חצויה, הרי שגם השופט אליו הוא פונה, הוא בעצם אותו אדם, שעל פניו הרג את אביו במצרים. בליבו בוודאי חשב: 'מה הסיכויים שאקבל סיוע משפטי במצב הזה? מה אני אשם במצב שנקלעתי אליו? אני בסה"כ רוצה להרגיש שייך'. הגיוני כי אותו האיש היה בסערת רגשות. משניתן הדין – ומבלי לפרט כאן את הסוגיה ההלכתית ונימוקיה, הוא בחר לקלל את המערכת ולבעוט בה: "ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל".

ה. כמעט כל איש חינוך מתמודד עם השאלה: מתי יש להוציא מהכיתה תלמיד בעייתי, ובמקרים חמורים יותר – מתי יש להוציאו ולהרחיקו מבית הספר. מצד אחד, המחנך מבקש לשמור על התלמיד בתוך מסגרת שיכולה להשפיע עליו לבחור בדרך ישרה. מצד שני, לא פעם מדרדר התלמיד הבעייתי תלמידים אחרים ופוגע במערכת כולה. בדומה לה, אך במבט רחב יותר, עולה השאלה עד היכן מגיע חופש הביטוי – האם אזרח יכול לומר כל אשר עולה על רוחו. עד היכן אפשר לתייג מחאה ומרי אזרחי תחת הערך "דמוקרטיה". בשאלות אלו ישנן אסכולות שונות, וכפי שראינו, הדעות תלויות גם בתנודת הערכים והנורמות המקובלות. יחד עם זאת, כבר בעשור השני להקמת המדינה, נוצר כלל עקרוני בבית המשפט העליון בישראל. וכך קבע נשיא בית המשפט העליון דאז – השופט שמעון אגרנט בעניין ירדור: "ברור שקבוצת אנשים, אשר מטרתם הפוליטית הגלויה איננה סתם, כפי שהדגיש יושב הראש של וועדת הבחירות המרכזית 'לשנות את המשטר הקונסטיטוציוני הפנימי של המדינה', אלא 'לחתור תחת עצם קיומה', לא תוכל אפריורית להיות בעלת זכות ליטול חלק באותו תהליך של גיבוש רצון העם, ולפיכך גם לא תוכל לעמוד להצבעה בבחירות לכנסת". רעיון זה חזר ונשנה במספר פסקי דין מפורסמים. וכך החליט בית המשפט העליון בעניין מלכה ואחרים נגד מדינת ישראל: "השימוש ברטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם כבסיס לפעילות הפוגעת בדמוקרטיה ובזכויות האדם, הוא מרשם בדוק להרס הדמוקרטיה, מתוכה היא. אמת, הדמוקרטיה מכירה בזכות הביטוי וההפגנה של כל אדם בה. היא תעשה הכל כדי לכבד זכות זו, אך דמוקרטיה לא תאפשר שימוש בזכויות שהיא מעניקה כדי להביא להרס עצמי..., דמוקרטיה אינה צריכה לאפשר בסובלנותה את עצם חיסולה..., אכן הדמוקרטיה שלנו היא דמוקרטיה מתגוננת. היא מגינה על עצמה מפני אויביה מבחוץ. עליה להגן על עצמה מפני המתמרדים נגדה מבפנים".

ו. אומנם, במרוצת השנים, הפרשנות והשימוש בכלל זה, הובילו לתוצאות משפטיות שונות. אך מכל מקום, עדיין ניתן לחלץ ממנו עיקרון חשוב: אסור לחברה ולמדינה לאפשר הרס עצמי. עיקרון זה מבוסס על ההבנה כי המבנה הסוציולוגי, כמו החיים בכללותם, הוא שברירי. לוקח זמן רב להרכיב אותו, אך זמן קצר נדרש כדי להחריבו. פרשת אמור, כמו פרשת קדושים, ובכלל – התקופה שבאה לאחר יציאת מצרים, נועדו לכונן אומה, חברה מתוקנת, מערכת משפטית הוגנת ו"פקידות" רוחנית איכותית. במצב זה יש צורך בהצבת כללים נוקשים. יחד עם זאת, גם באיסור הטומאה לכהן, למשל, יש יוצאי דופן – כאשר מדובר בחסד של אמת: במת שאין לו מי שיקבור אותו. גם המקרה של בנות צלופחד – כפי שנראה בפרשת פנחס, הפך לבסוף לתקדים, ליוצא מן הכלל שהפך לחלק מהקודקס החוקי. אך בנות צלופחד ביקשו לשנות את הדין בתוך המערכת המקובלת: "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה – פתח אוהל מועד". המקלל, הגם שבדומה לבנות צלופחד נולד אל סטטוס בעייתי, בחר, בניגוד אליהן, לצאת ולנתץ את המערכת – הוא חתר תחת עצם קיומה: "ויקב בן האיש הישראלית את השם ויקלל".

ז. "משפט שלמה", הוא סיפור המובא בספר מלכים, אודות שתי הנשים, אשר באו לדין בפני שלמה המלך, וכל אחת מהן טענה כי התינוק שבמחלוקת שלה. תוך כדי הדיון עלתה טענה מזעזעת, אשר למעשה הסגירה את האם המתחזה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזרוהו". בדיחה ישנה מספרת על אותו חייל שהיה בקורס טייס בשלבים מתקדמים. יום אחד, במהלך הקורס, הודיעו לו כי מסיבות שונות, הוא לא ימשיך הלאה, הוא לא יהיה טייס. כאשר שאלו את אותו חייל היכן ירצה להמשיך את שירותו הצבאי, ענה: 'נ"מ' (ראשי תיבות: נגד מטוסים). והוא הסביר: 'אם אני לא טס – אף אחד לא טס'. המקלל בפרשתנו, גם הוא, בחר להפוך את התרעומת האישית שלו, את הביקורת שלו על המערכת, למלחמה שתכליתה פגיעה אנושה ומכוונת ביסודות החברה ואחדותה. או במילים אחרות: אם הוא לא מסכים לפתרון שמציעה המערכת, הוא יוצא למלחמה נגד המסגרת החוקית והחברתית בכללותה. התנהגות זו, בוודאי כאשר המרקם החברתי רגיש ובלתי מבוסס דיו, יכולה לחולל כדור שלג נורמטיבי. המקלל, באנלוגיה לעמלק, "מקרר את האמבטיה" של כללי ההתנהגות הציבוריים. אם לא יוציאו אותו אל מחוץ למחנה, הוא עלול להפוך לוויראלי, למוטט את החברה ולפרק את ערכיה עד היסוד.

ח. אלא שמפעם לפעם, בציבוריות הישראלית ובכלל, תנודת הערכים מטשטשת את עקרונות היסוד עליהם מושתתת החברה. לעיתים מסמוס הערכים נוצר על ידי יד מכוונת, ובפעמים אחרות הוא תוצאה של "שינוי הטבעים". במקרים מסוימים הדילמה כל כך מורכבת, שקשה להצביע ולומר מהו הערך הנכון ומהי הפעולה שעלולה להוביל להרס עצמי. אך עצם העובדה שהשאלות העומדות לפתחנו מורכבות, אין זה אומר שאין להן פתרון בר-קיימא. אדרבה, זוהי המשימה המוטלת עלינו – לדון, לשקול, ולבחור באופציה המקיימת לטובה את חיינו ואמונתנו, תוך מתן תשומת לב וכבוד להשלכות על היחיד ועל הכלל. אמת, לא תמיד הדברים הם שחור לבן, ואין כלל אצבע אוניברסלי. אך למרות זאת, וכפי שכתב הרב קוק: אל יפול לבבינו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות, הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכל כך עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם, וביחס המוסר ונטיית הטבע הננו עומדים לפעמים על אותו המעמד הזעיר, עד שאנו צריכים לישר את עקמימותנו בכל אותו הזירוז שבראשית מצעדנו על הכיכר המוסרי. אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשווא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, איננה באה כי אם להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכוחותינו הרוחניים לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החוק, כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כי אם להתעלות וללכת תמיד הלוך ועלה".

*****

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", בהוצאת הניר ועדרך.