מה הקשר בין קורבנות הנשיאים לפנומנולוגיה? | ד"ר רועי כהן

א. "וידבר ה' אל משה לאמור: נשוא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם, כל הבא לצבוא צבא, לעבוד עבודה באוהל מועד". פרשת נשא פותחת בתיאור תפקידיהם השונים של משפחות שבט לוי. בהמשך עוסקת הפרשה במספר נושאים: בציווי להרחיק מהמחנה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"; בדיני מעילה; בסוגית אישה סוטה ו-"מי המרים המאררים"; הלכות נזיר – "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר"; וברכת כוהנים. לאחר כל אלה, מתוארת חנוכת המשכן ושניים-עשר הימים, בהם נשיא כל שבט הביא את קורבנו. הראשון, ביום א' בניסן – "נחשון בן עמינדב למטה יהודה", אשר באופן סמלי היה גם הראשון אשר קפץ לים-סוף בטרם קריעתו. וכך כל יום נשיא אחר, עד הנשיא האחרון, אשר הקריב את קורבנו ביום י"ב בניסן, "נשיא לבני נפתלי – אחירע בן עינן". חרף האינטואיציה הראשונית לגבי שמו של נשיא שבט נפתלי, מבאר "האור החיים" הקדוש – רבי חיים בן עטר (1743-1696), כי שם זה הוא בעל קונוטציה חיובית. מבחינה פילולוגית הוא מביע את היותו של אחירע שמח בחלקו ובעל נחלה בחבל ארץ פורה ודשן.

ב. ברם, החלק התמוה לכאורה בפרשת נשא – שהיא הפרשה הארוכה ביותר בתורה – 176 פסוקים, הוא לא שמות הנשיאים. חרף העובדה כי כל נשיא הביא בדיוק את אותו קורבן, בחרה התורה לחזור ולפרט את קורבנו של כל אחד מהם: "קורבנו קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש..., כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. פר בן בקר, איל אחד, כבש אחד בן שנתו לעולה...", וכו'. פירוט מרכיבי הקורבן, כאמור, חוזר על עצמו באופן מדויק אצל כל נשיא ונשיא – שוב ושוב. והשאלה ברורה: בשביל מה החזרתיות חסרת החידוש הזו? מדוע לא לכתוב כי כל הנשיאים הביאו את אותו קורבן ובכך לחסוך כמעט פרק שלם?

ג. תירוצים רבים ניתנו לשאלה זו. וכך כתב "השל"ה הקדוש" – הרב ישעיהו הלוי הורביץ (1630-1558): "וחנוכת נשיאים את המשכן, כחנוכת העולם, כי המשכן ציור העולם. וקורבנות י"ב נשיאים כנגד השתלשלות כל העולמות, נגד י"ב צירופי שם ה', שהם עולים ע"ב". על בסיס הגישה הקבלית שמקפל השל"ה בין כתביו, הוא סבר כי כל נשיא מייצג אנלוגיה רוחנית שונה. ולכן: "כל [אחד מ-] י"ב נשיאים הייתה לו כוונה בפני עצמו..., על כן מפרש קורבן של כל אחד ואחד בפני עצמו – ולא אמר בקצרה פלוני הקריב גם כן כפלוני, וכל כוונתם לתיקון קיום העולם..., ולכל אחד היה עניין בפני עצמו". בנוסף, כפי שראינו בפרשת במדבר, כאשר מקיימים מפקד, יש לשאת את ראשם של כל אחד מהנפקדים – ולתת תשומת לב לכל אינדיבידואל – לכל אחד. וכדברי האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר זצ"ל – האיז'ביצר (1854-1800), בספרו 'מי השילוח': "על כן נאמר 'שאו את ראש', היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו, ועל ידי זה יהיה במקומו מדוגל ומנושא". ברוח זו, ניתן להבין ביתר שאת את מדרש רבה, הדורש באופן שונה את מהות הפסוק החוזר: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". אצל שבט יהודה, הוא מביא הסבר אחד העוסק במניין הדורות; ואצל שבט אפרים, הסבר אחר העוסק בשיכול ידיו של יעקב בברכת בניו של יוסף.

ד. הרעיון החינוכי והחברתי שיש לאפשר ולתת מקום לכל אחד ואחת, לכל תלמיד, לכל קבוצה בעם – ולכל דעה, נמצא גם בפסיכולוגיה ההתפתחותית, הרואה את החשיבות הגדולה של "נשיאת ראש" של הרך הנולד. היינו – מתן יחס ראוי ומאיר פנים לילד הרך, היא תנאי הכרחי להתפתחות תקינה ולביסוס ביטחונו העצמי באופן בריא. וכפי שכתב חתן פרס ישראל לחינוך – פרופסור קרל פרנקנשטיין בספרו "כנות ושוויון – הרהורים של פסיכולוג ומחנך": "כל הטענות הללו והדומות להן בדבר התפקיד המכריע הנודע משנת החיים הראשונה, מבוססות על הנחת היסוד, כי הקביעות והעקביות ביחסים שבין האם לבין התינוק הן תנאי בל-יעבור להתפתחותו התקינה של התינוק".

ה. את חזרתיות קורבנות הנשיאים, ניתן להבין ולקבל, אם בוחנים אותה במישורים אחרים לגמרי: ברור, למשל, אותה בדיחה יכולה להישמע שונה לחלוטין כאשר היא נשמעת מפי שני אנשים שונים. באופן דומה, שיר המבוצע על ידי שני זמרים שונים, יכול לקבל תהודה אחרת לגמרי. גם אותו נאום בדיוק, אשר נאמר מפי שני מנהיגים – אפילו בעלי דעות סותרות, נתפס שונה בתודעה הציבורית. ההגשה, ההקשר, האינטונציה, המימיקה, הטון, וכוונת הלב – עושים את ההבדל. אומנם, 'עם כוונות לא קונים במכולת', אך כפי שראינו במאמר לפרשת יתרו, ועל פי האמור במסכת קידושין: "מחשבה טובה מצרפה למעשה". כלומר, הכוונה, הדרך והמחשבה, חשובות לא פחות מהתוצאה הסופית, והן ראויות לבחינה, להתבוננות ולהתחשבות – ביחס לכל נשיא, ואדם מן השורה.

ו. חקר המחשבה, ההתכווננות, ומושאי התודעה, היו מרכז משנתו של הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי – אדמונד הוסרל (1938-1859). הוסרל, אשר היה תלמידו של הפילוסוף פרנץ ברנטנו, פיתח את התנועה המכונה – פנומנולוגיה. על מנת לבחון את מה שאנו חושבים בתודעתנו, כך טען הוסרל, יש "לשים בסוגרים" (EPOCHE) או להשהות את כל הספקולציות והתיאוריות השונות אודות חוויה מסוימת, ולתאר אותה אך ורק באופן בו היא מופיעה בתודעה. הוא אינו מבקש לדעת האם מה שמתואר הוא אמיתי, אלא כיצד הוא נחווה – כיצד האדם חווה את עולמו. בניגוד לגישה הבודהיסטית השואפת לנקות את התודעה ממחשבות ולהתמקד בתודעה כשלעצמה, טוען הוסרל כי התודעה של האדם היא תמיד ביחס למשהו, היא תמיד נמצאת באינטנציונאליות – בהתכווננות למושאי מחשבותיה. וכפי שהסביר הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר: "כל תודעה היא תודעה על אודות משהו".אלא שהתעסקות רדיקלית ב-"פנומה" – בעולם התופעות התודעתי, ללא בחינה האם האובייקט עליו חושבים מצוי במציאות אם לאו, הובילה את הפנומנולוגיה של הוסרל להפוך אט אט לחלק מ-"האידיאליזם" – גישה ששללה את המציאות החיצונית.

ז. ההתרכזות בעולם הפנימי – ורק בו, מעניקה נופך ייחודי לביוגרפיה האישית של הוסרל. הוסרל עזב בגיל צעיר את היהדות, דבר שהיה אופנתי במידת-מה, בתקופה, בחברה ובמקום בו חי. במשנתו כלל לא עסק בתחום הדתי או האמוני. בשנת 1924, סייע הוסרל לאחד מתלמידיו – הפילוסוף מרטין היידגר, לקבל משרת מרצה באוניברסיטה. בשנת 1927, כאשר פרסם היידגר את ספרו המפורסם "הוויה וזמן", הוא הקדיש אותו להוסרל. אחד מהמושגים המרכזיים בספר זה הוא – DASEIN. משמעו של מושג זה הוא 'הישות ששאלת ההוויה היא מעניינה'. בשונה מהוסרל, טען היידגר כי ישות זו, איננה בוחנת את העולם בפנימיותה ובמנותק ממנו, אלא היא עצמה חלק מהעולם ומעורבת בו באופן יומיומי – "IN-DER-WELT SEIN".

ח. מתחת לפני הדברים, לא היה מדובר רק במחלוקת פילוסופית. "בחודש אפריל 1933 התפוגגו כל הספקות בנוגע להיידגר, כאשר התמנה לרקטור אוניברסיטת פרייבורג, משרה שדרשה ממנו לאכוף את החוקים הנאציים החדשים. היא גם דרשה ממנו להצטרף למפלגה. הוא עשה זאת", כך כתבה פרופסור שרה בייקול בספרה – "בית הקפה האקזיסטנציאליסטי". כפי שהיא מציינת, היידגר "השתתף בשריפת הספרים בפרייבורג, ב-10 במאי" – אותם ספרים אשר נתפסו כסותרים את האידאולוגיה הנאצית. באירועי שריפת הספרים בגרמניה, נשרפו בין השאר ספריהם של אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, שטפן צוויג, ארנולד צוויג, ושל רבים אחרים. באופן נבואי-טראגי, כתב שנים קודם לכן, הסופר היינריך היינה כי: "במקום בו שורפים ספרים – ישרפו לבסוף גם בני-אדם". היידגר אומנם לא שרף בני-אדם, אך כדברי בייקול: "היידגר היה נאצי, לפחות זמן-מה, ולא בגלל חיפוש נוחות, אלא מתוך שכנוע פנימי". יחד עם מינויו לרקטור, לא זכר היידגר חסד נעורים להוסרל: הוא שלל ממורהו את מעמדו האקדמאי כאמריטוס, ולא התיר לו כניסה לאוניברסיטה. גם את בנו של הוסרל, שבאותה עת כבר היה בעצמו פרופסור למשפטים, סילק היידגר מהאוניברסיטה. באותה שנה, ובאופן סמלי, כאשר הוציא היידגר את המהדורה המעודכנת של ספרו, הוא הסיר ממנה את ההקדשה להוסרל. היידגר "הזכיר" להוסרל את מוצאו. איך שגלגל מסתובב לו: כאשר הוסרל טיפח את תלמידו הצעיר, הוא לא ראה את המציאות העתידית טופחת על פניו, למרות הסימנים המטרימים. הוא כנראה היה שקוע אך ורק ב-"פנומה", בפנימיות תודעתו. רוצה לומר: הכוונה הפנימית היא דבר מהותי, אך ההשתקעות אך רק בעולם האינטנציונאלי, עלולה להוביל להתנגשות עם המציאות.

ט. החזרה על קורבנו של כל נשיא ונשיא, מחזקת את הצורך להעריך את השגרה ואת הייחודיות שלה בעיניו של האדם שחווה אותה. אומנם, עבור נשיא השבט הראשון, שכבר ביצע את משימתו, נדמית פעולתם של שאר הנשיאים כדבר של מה בכך. אלא שיש להתייחס, לא רק לפעם הראשונה בה מתבצעת הפעולה בעולם, אלא לראות גם את ההתחדשות והראשוניות שלה, את הכוונה והתרומה הייחודית שיש לכל אדם ואדם – בפעם הראשונה שהוא חווה את אותה חוויה. חזרתיות זו גם מדגישה את החובה המוסרית לתת מקום לאישיותו של כל אדם בחברה, כמו גם לתת לו את הבמה המתאימה להביע את אשר על ליבו – לשים אליו לב. לעיתים, במרוצת החיים, החברה מפספסת שלא בזדון, אנשים השוקעים מסיבות שונות אל תהומות תודעתם – מבלי שאיש יבחין בכך. שאילת שלום, ברכת בוקר טוב והארת פנים, יכולות להציל חיים. ונזכה, שתתקיים בנו הברכה המשולשת האמורה בפרשה – אותה מצווים הכוהנים לברך באהבה, כאשר הם נושאים את ידיהם, פניהם וליבם אל הציבור: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך – וישם לך שלום".

***

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – 

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", 

בהוצאת הניר ועדרך.