מדוע הפכו מילותיו של קוסם רשע לסלוגן יהודי-ישראלי | ד"ר רועי כהן

א. "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדיין – עתה ילחכו הקהל את כל סביבתנו..., וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור..., לקרוא לו..., ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה..., כי ידעתי – את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר". פתיחת פרשת בלק מזכירה לנו כמה עובדות חיים מעניינות – החוזרות ומתאמתות מפעם לפעם בהיסטוריה, למרות שאינן אינטואיטיביות בהכרח. הראשונה: שונאים יכולים להתאחד אם יש להם אויב משותף. העם המואבי שהיה שונא למדיינים, הסכים לבוא איתם בעצה אחת, כנגד ישראל. "וילכו זקני מואב וזקני מדיין..., ויבואו אל בלעם". וכדברי רש"י: "והלא מעולם היו שונאים זה לזה..., אלא מיראתן של ישראל, עשו שלום ביניהם".

ב. עובדת חיים שנייה, העולה מהפרשה, נסמכת על ההשערה הפילוסופית-פיזיקלית כי "Natura abhorret vacuum". היינו, הטבע, המציאות או האנושות – על היבטיהם השונים, לא חובבים מצבי ריק. ניתן לראות את יישום הרעיון גם באופן יומיומי: ישנם תפקידים או סיטואציות בהם לא תמיד האדם הראוי והנכון נוטל את השררה או מקבל את התפקיד. אך כיוון שבמצבים מעין אלה – 'אין וואקום', זוכה בתפקיד דווקא זה שפחות מתאים, ולפעמים רק בגלל שנכח במקום, באופן מקרי או שלא. אנחנו פוגשים זאת פעמים רבות בתחום הפוליטי-מדיני-צבאי-תעסוקתי: "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", וכפי שמבאר רש"י: "לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדיין היה. וכיוון שמת סיחון, מינוהו עליהם לצורך שעה".

ג. עובדת חיים שלישית היא, כי פעמים רבות, האדם הפרטי, קיבוץ אנשים בעלי דעה דומה, או המדינה, מחזיקים לעצמם טובה בדבר יכולותיהם וכוח מחשבתם – 'הנכון והצודק'. אך כפי שהפרשה מלמדת, וכך גם החיים, יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי גם הזולת חושב זאת ביחס לעצמו, או להבדיל – גם האויב, פועל ונחוש, ובמקרה הספציפי: תר אחר מודיעין איכותי. וכלשון רש"י: "כיוון שראו [מואב] את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו – מנהיגם של אלו במדיין נתגדל [הכוונה למשה], נשאל מה מידתו? אמרו להם – אין כוחו אל בפיו. אמרו – אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו". בהמשך, ולאחר שניסיון הקללה כושל, השיא בלעם למואבים עצה נוספת – גם היא על בסיס מידע מודיעיני אודות העם שמנגד – עם ישראל ואמונותיו. במסכת סנהדרין, מסופר כי בלעם אמר למואבים: "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא". על כן יעץ להם להכשיל את בני ישראל בדרך הפיתוי. הקללה העל-טבעית של בלעם, לא יצאה אל הפועל באופן ישיר. אך עצתו – במישור הטבעי והיצרי, פעלה. וכפי המתואר בשלהי פרשתנו: "וישב ישראל בשיטים ויחל לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן". הכישלון האקטיבי של בני ישראל והפגיעה באמון, שנבעו – מבלי להתנער מאחריותם, מעצת בלעם, המיטו אסון וחרפה. במובן מסוים, באירוע הכואב הזה, בני ישראל הביאו את הקללה על עצמם: "ויהיו המתים במגפה – ארבע ועשרים אלף".

ד. עובדת חיים רביעית, העולה מהפרשה, היא כי לא פעם, דווקא האתון, ובאנלוגיה – האדם הפשוט, ההמון, או אותו נער הקורא 'המלך הוא עירום', רואים את המציאות נכוחה, יותר מכל אינטלקטואל, הוגה או איש מגדל השן. "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא [בלעם], ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו, והוא רוכב על אתונו, ושני נעריו עמו. ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ותט מן הדרך ותלך בשדה, ויך בלעם את האתון להטותה הדרך". לא רק שבלעם לא ראה את אשר ניצב מולו, וזאת חרף כישרונו המוכח בתחומי הרוח וראיית הנולד, הוא אף הוסיף להכות את מי שביקש להגן עליו – האתון, ואת כל מה ומי שהיא מסמלת. באופן אירוני: בלעם הנאור פעל באלימות בהמית, ואילו הבהמה הנבערת והתמימה פנתה אליו בדברים היוצאים מהלב. כאנקדוטה, מעניין לראות כי חתן פרס נובל לספרות – הסופר ש"י עגנון, בספרו "תמול שלשום", בחר לקרוא לכלב בעל המחשבות האנושיות והתודעה העמוקה, בשם – בלק.

ה. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"; "לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל"; "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"; "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". כמה נעים לשמוע מחמאות שכאלה, ועוד ממישהו חיצוני: "יהללך זר ולא פיך", כלשון ספר משלי. בלעם, אשר התבקש לקלל, יצא מברך – ובסגנון פיוטי ונפלא. "מצוינים במינם הם שירי בלעם..., קצרים הם שירים אלו, אבל כמה יפים הם", כך כתב המשורר הלאומי – חיים נחמן ביאליק, תחת הכותרת – "על ספרים ואישים במקרא". לדבריו: "בשלושת המשלים הראשונים שנשא בלעם, רוח השירה הולכת וגוברת כל פעם, ומתרוממת ממדרגה למדרגה. עד שבמשל השלישי היא עולה למרום שיאה". ואכן, חלק מברכותיו של בלעם הפכו למטבעות לשון מצוטטים ונכנסו לתפילה ולפולקלור הישראלי. יתרה מכך, היו דעות בתלמוד הבבלי, אשר ביקשו להכליל את "פרשת בלעם" בתוך הקטע המכונן של "קריאת שמע".

ו. לצד התפעלותו של ביאליק מהפן הספרותי והאסתטי, הוכתר בלעם על ידי חז"ל בתואר – רשע. וכפי האמור במסכת אבות: מי שיש בידו "עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה [ההפך משפלה] – מתלמידיו של בלעם הרשע". או כאבחנתו של הרב קוק: "בלעם הרשע, שהשתקע בעומק הרצון הגס, בכל מלא כוח חייו, בכל שעור הקומה של השכלתו חכמתו שאיפתו וברק חזיונותיו. וספיחי הספיחים של תלמידי תלמידיו [הכוונה להוגים בסגנון שופנהאואר וניטשה] הם הם אלה, המפריאים את רוחו, בעלי עין רעה ונפש גבוהה ורוח רחבה". ואם לא די בכך, בפרשת מטות מסופר על סופו של בלעם במלחמת מדיין: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". אז מדוע אנו כל כך מתעטפים במילותיו? האם היינו מתפעלים ומחבקים אותן, לו היו עניין של ביקורת קטלנית או קללה? האם בכזו קלות ניתן לקנות את אהדתנו – במספר מילים חיוביות, שמתחילה לא נועדו להיות כאלו?

ז. "התנהגות לשמע שבח", כך כתב ניטשה בחיבורו "אנושי, אנושי מדי", צריכה להיות "מתוך נימוס ומאור פנים". אך אדם עצמאי ואותנטי, אשר "בגויים לא יתחשב", נדרש להיות, בפנימיותו, כלשונו של ניטשה: "אדיש לדבר. ישותו האמיתית שאננה נוכח השבח, ולא תתגלגל ולא כדי טפח". האם, עם ישראל, שעבר תלאות ומשברים, היה זקוק למילה טובה, עד כדי כך שהיה מוכן לשמוע אותה אפילו מפיו של רשע? האם בהטמעת מילותיו של בלעם בתרבות היהודית, לא נכשלנו כדברי אריסטו בספרו "אתיקה", ברדיפת כבוד: "רוב האנשים, מתוך שאיפת כבוד, מבקשים יותר להיות נאהבים משלאהוב. על כן אוהבים רובם את החנפנים"?

ח. "ובבוקר, כשאני בא לבית הכנסת, מתחיל אני בפסוק 'ואני ברוב חסדך', ומדלג על הפסוק הראשון – 'מה טובו אוהליך', שאמרו בלעם, ואף הוא אמרו לקללה". כך כתב המהרש"ל – רבי שלמה לוריא (1573-1510), בעל "הים של שלמה", בתשובותיו. חרף האמור בספר משלי – "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא", לא כולם נהגו כמו המהרש"ל. נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין נוכחות בראשיתה של תפילת שחרית ע"פ סידור התפילה המסורתי, מילותיו של בלעם, בלעם הרשע. והדבר מצריך עיון. מעבר להסברים השונים לנושא בספרות חז"ל, ננסה להציע רעיון על דרך הפסיכולוגיה החיובית.

ט. כאשר באים לפתוח בתפילה, בפרויקט מורכב או במסע חדש, יחד עם ההתלהבות הראשונית והאופטימיות, האדם, ובאופן טבעי, מעלה בפני עצמו גם ביקורת עצמית ושלילית. לנגד עיניו ניצבים לפתע מאווייו הבעייתיים, כישלונותיו, ניסיונותיו הפחות מוצלחים מהעבר, וקורה שהוא מרפה את ידיו בעצם מחשבותיו. לכן בשלב זה ראוי להיזכר: ליבו של בלעם התכוון להרע, אך פיו דיבר טובות. לכן, הזכרת "פרשת בלעם" כבר בכניסה לבית הכנסת, בתחילתו של מיזם או דרך חדשה, מטמיעה באדם את האמונה כי למרות הכל, גם דרכו יכולה בהחלט להצליח. גם אם בליבו ישנם מניעות ועיכובים, יש באפשרותו לחזק את רוחו, ולהפוך את פנימיותו ואת הפעולה המעשית לטובה – את המר למתוק. ואז, כלשון הרב קוק, גם: "זדונות נעשים זכויות גמורות". בגישה כזו ובשאיפה להשתפרות בעולם הממשי, מתוך אמונה כי ניתן לתקן, אפשר לגשת בביטחון לביצוע דברי הנביא מיכה, האמורים בהפטרה: "הגיד לך בן אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד – והצנע לכת עם ה' אלוקיך".

*****

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", בהוצאת הניר ועדרך.