אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים | ד"ר רועי כהן

א. "אלה מסעי בני ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרון. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה – מסעיהם למוצאיהם..., ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות. ויסעו מסוכות ויחנו באיתם, אשר בקצה המדבר. ויסעו מאיתם וישב על פי החירות..., ויסעו ממרה ויבואו אילמה..., ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה..., ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום..., ויחנו על הירדן". הפרשה האחרונה בספר במדבר – פרשת מסעי, מעניקה משמעות מקראית ומעשית, לשם ספר הילדים מאת הסופר האמריקאי "ד"ר סוס" – "אם יוצאים – מגיעים למקומות נפלאים". הפרשה מהווה, בין השאר, סיכום תמציתי של מסלול החניכה של בני ישראל: מיציאת מצרים, ועד לרגע המרגש, ההגעה קרוב כל כך לכניסה לארץ המובטחת – ארץ נפלאה וייחודית.

ב. בתור מנהיג ואיש חינוך, הרואה את ההווה כחיבור בין העבר לעתיד, סוקר משה רבינו ברטרוספקטיבה את הדרך שעברו בני ישראל בארבעים שנות ההליכה במדבר, על העליות והירידות, ובתוך כך – ארבעים ושניים המסעות. מדרש תנחומא מדמה זאת בצורה יפה: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו, כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו – כאן ישננו, כאן הוקרנו [לשון קור וצינה], כאן חששת את ראשך וכו'". אך כמו בסוף מסע כומתה, משה מסביר לבני ישראל, כי עד כה היה בסך הכל שלב הגיבוש וההתמקצעות. עתה מתחיל השלב הבא והחשוב לא פחות: הכניסה לארץ, כיבושה, קביעת גבולותיה, חלוקתה, הקצאת ערי מקלט וכו'. במילים אחרות – המסע ממשיך.

ג. רב-המכר העולמי – "האלכימאי", שכתב הסופר הברזילאי פאולו קואלו, הוא אחד מספרי המסע וההתגברות המפורסמים, המשובץ בתובנות אקזיסטנציאליות, אשר יש בכוחן להאיר הן על מסעיהם של בני ישראל, והן על מסעו של האדם הפרטי. "האלכימאי" עוסק בסיפורו של נער, רועה צאן בשם סאנטיגו, אשר ביקש ללכת בעקבות חלומו, ולהגיע לפרמידות במצרים הרחוקה. שם, על פי החלום, המתין לו אוצר. כאשר שיתף את חלומו עם סוחר הבדולח איתו החל לעבוד, "הסוחר צחק..., 'יש אלפי קילומטרים של מדבר בין טנג'יר לפירמדות'". כאשר הנער שאל את הסוחר האם "אף פעם לא היו לך חלומות על נדודים", הסוחר התכנס בנפשו. לאחר זמן ענה: "כשהייתי צעיר, כל מה שרציתי היה לחסוך מספיק כסף לפתוח את החנות הזאת. חשבתי שיום אחד אהיה עשיר ואוכל לעלות לרגל למכה. התחלתי להרוויח כסף, אבל לא יכולתי לסמוך על אף אחד שישמור בשבילי על החנות, כי כלי הבדולח הם עדינים כל כך".

ד. יום רדף יום, ושנה את רעותה, והסוחר לא הגשים את חלומו. "אם ככה, למה אתה לא הולך עכשיו?", שאל הנער. "כי המחשבה על מכה היא שמחזיקה אותי בחיים..., אני חושש שאם אגשים את החלום שלי, לא תהיה לי שום סיבה להמשיך לחיות". ברבות הימים, כאשר הפציר הנער בסוחר לתת לו את ברכת הדרך לקראת צאתו למסע חייו, השיב לו הסוחר: "אני גאה בך..., אתה הכנסת נשמה לחנות הבדולח שלי. אבל אתה יודע שאני לא אלך למכה. בדיוק כמו שאתה לא תקנה את הכבשים שלך". הפחד מפני כישלון, אי-הרצון לצאת מאזור הנוחות, הספק העצמי, התחושה שאינו ראוי, ובו-זמנית החשש שבאם יתגשם החלום יתאיינו החיים, נעצו את הסוחר לתפאורת חייו האפרוריים ונטולי התקווה. אל מולו, גילה הנער רוח אחרת. למרות דבריו המרפים של הסוחר, הנער בחר לצאת למסע בעקבות חלומו, כשהוא חדור מוטיבציה אך לא נטול חששות.

ה. היציאה לדרך מצריכה אומץ לב, נטישת הרגלים ושינוי תודעה. היא מורכבת וקשה. אך גם לאחר שאזר אומץ לצאת למסע, מאוויו האנושיים של הנער, כמו גם חוסר האמונה של הסוחר והספקות הטבעיים שמסביב, המשיכו להדהד בו, וביקשו לעצור אותו מהגשמת החלום. "'אומנם אני מתלונן לפעמים', אמר הלב [של הנער], 'אבל זה מפני שאני לב של אדם וזה טבעם של לבבות בני האדם. הם פוחדים להגשים את החלומות הגדולים שלהם, כי הם מרגישים שהם אינם ראויים להם, או שלא יצליחו להגשים אותם'". האלכימאי, איתו נפגש הנער בדרך, התייחס לסוגיה באופן נחרץ: "תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו. ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו, כי כל רגע של חיפוש הוא רגע של פגישה עם אלוהים ועם הנצח..., מי שחי את הייעוד שלו יודע כל מה שהוא צריך לדעת. רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי: הפחד מכישלון".

ו. "האדם נקרא מהלך – ותמיד צריך ללכת ממדרגה למדרגה", כך כתב האדמו"ר מגור – רבי יהודה אריה לייב אלתר, בספרו "שפת אמת" על הפרשה. הגם שזו משימה לא פשוטה מצד עצמה, הרי שלא תמיד ניתן לזהות את ההתעלות ועליית המדרגה, בוודאי כאשר נמצאים בתנועה מתמדת ושוחקת. במאמריו של האדמו"ר מפינסק-קרלין – רבי אריה לייב רוזנפלד, המכונים "דברות קודש", מובא בפרשת במדבר, רעיון מוכר וחשוב. שואל השואל: "מפני מה בתחילת עבודתי..., הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר?". ומשיב המשיב: "כשהתינוק לומד [אותיות] א' ב' או סידור או חומש, מידי יום ביומו ניכר השינוי בו, שלומד יותר ממה שלמד אתמול..., מה שאין כן אם הולך ומתגדל ולומד בעצמו..., אין ניכר בו [לכאורה] שינוי יום מיומו". אי אפשר לצפות לחוש התלהבות מהשגרה באופן אינטואיטיבי. קשה לזהות בה את אותו ניצוץ ראשוני של התחלה חדשה – בה היה השינוי ניכר לכל עין. אין הדבר אומר שלכל אורך המסע או השגרה, לא חלה התקדמות, אלא שהיא שונה מהתנועה הראשונית מאפס לאחד, ובאה לידי ביטוי בדרכים אחרות. רעיון דומה מתברר לסאנטיגו במהלך נדודיו: "וכשהימים כולם דומים, הסיבה לכך היא שהאנשים לא מצליחים להבחין בדברים הטובים שקורים בחייהם – בכל יום ויום".

ז. בהמשך הספר "האלכימאי", כאשר הנער כבר עבר כברת דרך משמעותית, והיה "כפסע" מהגשמת מסעו, הוא חש שהקשיים שבים ומתגברים. והפעם – ביתר שאת: "ככל שהוא מתקרב אל הגשמת חלומו, כך הדברים נעשים קשים יותר. נראה כאילו מה שנקרא בפי המלך הזקן 'מזל של מתחילים', כבר אינו פועל". ואכן, לעיתים, דווקא כשהאדם קרוב להשגת מטרתו, הוא מרגיש שכוחותיו אוזלים, ובטחונו מתערער. רגע לפני הפסגה – ותהא זו רוחנית או חומרית, נכנסים ספקות בליבו. המשברים והמניעות נערמים מול עיניו, מבקשים לסנוור אותו מלראות את אופק ההצלחה. בספרו ליקוטי מוהר"ן, מתאר רבי נחמן מברסלב תופעה שכיחה זו: "כשאדם נכנס בעבודת השם – אזי הדרך שמראים לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקים אותו מלמעלה, ואין מניחים אותו כלל להיכנס לעבודת השם. ובאמת – כל ההתרחקות היא רק כולה התקרבות. וצריך התחזקות גדולה מאד מאד, לבלי ליפול בדעתו חס ושלום". הנער סאנטיגו, אשר לכל אורך הספר הלך ובנה את חוסנו הנפשי, נזכר "בפתגם ישן מן הארץ שלו: 'השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר'".

ח. הנער הבין כי דווקא כשהוא מרגיש שבירה וחולשה רוחנית, עליו להתחזק. וכדבריו: "מעכשיו רק שני דברים יקדמו אותו אל ייעודו: הדבקות במטרה ואומץ הלב". על אומץ הלב של היחיד להגשמת חלומו האישי, יש להוסיף גם את הקומה האוניברסלית, ההולכת ונבנית יחד ומתוך הישגיו של הפרט. וכדברי העידוד של הרב קוק: "ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמתית. ויוכל לשער, שלא רק השלמת עצמו והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו, אלא גם הצלת הכלל ושכלול העולם. כי כל נשמה מושלמת משלימה היא תדיר את הצביון הכללי של העולם, והגיוני אמת, כשהם שוטפים והולכים בלא מעצור באחת מפנות החיים, על ידם כל החיים כולם מתברכים".

ט. "כך אמר לו הקב"ה: 'משה – מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני', לכך נאמר אלה מסעי בני ישראל". זהו המשך מדרש תנחומא שהובא לעיל. ותוהה הרבי מלובאוויטש, האם בכל ארבעים ושניים המסעות, פעלו בני ישראל בצורה מכעיסה? מתוך דיון בסוגיה, מגיע הרבי למסקנה, אליה אנו מגיעים, לפעמים, במבט לאחור, בסיומו של תהליך מורכב: הדרך כולה, על הירידות והעליות הייתה נצרכת על מנת להגיע אל המקומות הנפלאים. וכדברי הרבי מלובאוויטש: "לכן ברור שכל כוונת 'החולי' היא אך ורק כדי שתתווסף אצל בן המלך המעלה של חולה שנתרפא, באופן של 'זדונות נעשות לו כזכויות'. ולא רק 'מכאן ולהבא', אלא באופן ש'נעקר עוונו מתחילתו'". כפי שראינו בפרשת פקודי, החניות הן חלק מהמסע. וכך גם הנפילות הן חלק אינטגרלי בהתפתחות החיובית בכללותה. וכדברי הרב קוק: "כל נפילה, היא מכשרת עליה כפולה". בסיום המסע, ניתן לראות כי הנפילות ורגעי המשבר היו חלק מהנתיב להצלחה. הן, כמו הזדונות, הופכות לזכויות ולחלק בלתי נפרד מההישג. לכן, כאשר ניצבים סוף-סוף ביעד המיוחל, ניתן להביט עליהן בערגה, ולהיזכר באותם מקומות לא פשוטים – אך הפעם בחמלה ובקבלה.

י. באופן לא מקרי, כאשר יצא הספר "האלכימאי" לראשונה, הוא כמעט ולא נמכר. בעקבות כך, המוציא לאור הפסיק את הדפסתו. בהמשך, ותחת מוציא לאור אחר, הספר שבר את שיאי המכירות של ברזיל, נכנס לספר השיאים של ג'ינס, ונרכש על ידי יותר ממאה ועשרים מיליון קוראים. ומה באשר לאוצר? בסופו של יום, גיבור הספר "האלכימאי", מצא את מבוקשו. אך כמו בסיפור החסידי של רבי שמחה מבונם על האוצר מתחת לגשר, האוצר לא נמצא היכן שחשבו שהוא יהיה. מבלי לעשות ספוילר, נביא את דבריו של רבי נחמן ב"מעשה משבעה קבצנים", המהווים קריאה קיומית לכל המחפשים בחוץ ולא בפנים: "חדלו עוד מלהיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם".

***

לטיפול וייעוץ בגישת 

"מדברים חיים",

באופן פרטי או בקבוצה, 

הרשמו כאן:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. 

מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – 

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", 

בהוצאת הניר ועדרך.