איך מביעים ביקורת בונה? | ד"ר רועי כהן

א. ביום האחרון לחייו של אחד מגדולי הפילוסופים – סוקרטס, אשר נידון למוות, התכנסו תלמידיו לשוחח איתו בפעם האחרונה. בין השאר עסקו בהתמודדות עם המוות, בהישארות הנפש ובמאפייניה של הנשמה, וזאת תוך כדי כאב וצער על הפרידה המתקרבת ובאה של התלמידים ממורם הנערץ. במהלך הדיון הם מגיעים למסקנה: "שהנשמה היא ללא ספק דבר נטול מוות ונטול אובדן. ואכן תהא להן לנשמותינו הוויה בשאול..., הנשמה בת אלמוות היא..., היא טעונה טיפול לא רק למען אותו פרק זמן שאנו קוראים לו 'החיים', אלא למען כל העולמים, ומכיוון שכך, מבהילה ביותר הסכנה שבהזנחתה..., שכן הנשמה לא תביא עימה שאולה אלא את חינוכה והזנתה".

ב. מעבר לדיאלוג המרתק והעיוני, הנראה כאילו נערך בעוד יום רגיל ואביבי של לימוד פילוסופיה ולא באחד הרגעים המרגשים ומעוררי היראה, מציב סוקרטס סטנדרט חשוב ועקרוני לחקירת האמת. וכך הוא אמר: "ואתם, אם בקולי תשמעו, תתנו דעתכם אך במעט על סוקרטס, אלא הרבה יותר על האמת, ואם תהיו סבורים שאמת בפי – תסכימו עמי, ואם לאו – עמדו כנגדי בכל לשון של ויכוח". דבריו של סוקרטס, המהדהדים גם במשנתו של הרמב"ם ("ושמע האמת ממי שאמרה"), מקבלים משנה תוקף כאשר ידוע שדבריו נאמרו מעומק ליבו, בידיעה כי לא נותר לו זמן רב לחיות. משכך, יהיה נכון לשער כי כל רצונו מרוכז בטובת תלמידיו. זו האקספוזיציה המתאימה לגשת עימה לבחינת דבריו של משה רבינו בספר דברים, המכונה גם משנה-תורה (ובלטינית: Deuteronomium).

ג. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חודש, באחד לחודש, דיבר משה אל בני ישראל, ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם. אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי, אשר יושב בחשבון, ואת עוג מלך הבשן, אשר יושב בעשתרות באדרעי". פרשת דברים נקראת בסמוך לתשעה באב. היא פותחת את ספר דברים, המהווה רצף של נאומי הפרידה והסיכום של משה, המתחילים בראש חודש שבט – החודש האחד-עשר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, ומסתיימים, כחודש לאחר מכן, בחודש אדר. הספר מתייחד בעובדה, כי הדובר המרכזי בו הוא לא אחר מאשר משה רבינו, הפונה אל העם, לא מתוך ציווי, אלא מתוך ליבו – כאשר אופק חייו ניצב ברקע.

ד. בפוליטיקה, ישנו המושג "פיליבסטר", אשר משמעו – "נאום התשה", נאום שנועד "למשוך זמן" ולעכב הכרעות בהליכי חקיקה ומדיניות. שיאן הפיליבסטר הישראלי, הוא חבר הכנסת לשעבר מיכאל איתן, אשר נאם במשך עשר שעות ושבע דקות. רק לשם הפרופורציה, השיא העדכני בסנאט האמריקאי, שייך לסנאטור קורי בוקר, אשר נאם בשנת 2025, במשך עשרים וחמש שעות וחמש דקות. להבדיל, משה רבינו, אשר נושא את נאומיו במשך כחודש ימים, לא מבקש "למשוך זמן". להפך, הוא יודע שזמנו קצוב, והוא שואף להנחיל ערכים עמוקים ורעיונות רוחניים, אשר ישמשו את בני ישראל גם לאחר מותו, ובפרט לאחר כניסתם אל ארץ ישראל. כזכור מתחילת ספר שמות, משה החל את חייו המנהיגותיים עם האמירה המצטנעת: "לא איש דברים אנוכי..., כבד פה וכבד לשון אנוכי". אך כעת, לאחר שגם הוא עבר מסע משמעותי, התחבר למשימת חייו, והתמקצע בתחום המנהיגותי והרטורי, הוא עולה על הפודיום, ופונה אל שומעי לקחו בביטחון וברצף: "אלה הדברים".

ה. "דברי תוכחות", כך מגדיר רש"י את הדברים שנשא משה בפתיחת פרשת דברים, אשר הופנו קולקטיבית, ללא יוצא מן הכלל – "אל כל ישראל". תוכחה וביקורת הן לא תמיד דבר נעים לשמוע. אך כפי שאמר ווינסטון צ'רצ'יל – ראש ממשלת אנגליה לשעבר ונואם דגול בפני עצמו:

"Criticism may not be agreeable, but it is necessary. It fulfills the same function as pain in the human body. It calls attention to an unhealthy state of things".

אלא שפעמים רבות, המבקר המוכיח, עסוק יותר בהעצמתו שלו, במקום בשכלול מושא הביקורת ושיפורו. הוא מרגיש צודק יותר ונכון יותר בעיני עצמו, ובה בעת, משנמך את ערכו של הזולת. לרוב, ביקורת שלילית אינה בונה. היא חוסמת ואיננה מאפשרת תיקון והתפתחות לטובה.

ו. ביקורת מועילה מתמקדת בבחינת המעשים, ולא באדם. היא קונקרטית ולא מעורפלת. היא נועדה, באמצעות משוב ראוי ואפקטיבי, לבנות מוטיבציה לשינוי חיובי וליצירת תנאים להשתפרות עתידית. היא אינה מזהה את הפעולה הבעייתית כפגם טוטאלי ומוחלט, אלא כבסיס לשינוי וסובלימציה. דוגמא לכך ניתן לראות בפרשת קדושים: "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך..., לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא[וכלשון רש"י: "לא תלבין את פניו ברבים"]. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". אם סוכמים את הפסוקים המקיפים את מצוות התוכחה, ניתן להבין כיצד לקיימה נכון: לא מתוך מגמה שלילית ורכילותית; רק לאור יכולת לשפר ולקדם; לא מתוך שנאה; לא בניסיון לפגוע ולהלבין פנים; לא ממניע של נקמה; ובאופן כללי – יש להביע את הביקורת מתוך אהבה, אכפתיות וערבות הדדית. וכלשון הרמב"ם בהלכות דעות: "וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו". לכך יש להוסיף, כי היסוד הנפשי של אומר הביקורת, צריך להיות נטוע ברציונל דבריו של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".

ז. גם אם תוכן הביקורת ראוי, לא כל אחד מתאים להעביר ביקורת. וכך כתב רבי נחמן: "הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא  (ערכין טז ע"ב): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו..., אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבה, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה".

ח. שני אלמנטים משמעותיים, המקדמים את הטמעת הביקורת, הם רמת האמון בנותן הביקורת, והתזמון. וכך כתב פירוש הספרי על הפרשה לעניין התזמון: "מלמד שלא הוכיחם [משה] אלא סמוך למיתה..., אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה – כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בליבך עליו, שהתוכחה מביאו לידי שלום". עקרונות רבים כולל הספרי ביחס לביקורת – ורובם ככולם עוסקים בהעצמת מושא הביקורת, בדאגה אמיתית לנפשו ובשאיפה להצלחת מטרת התהליך: שינוי תודעתי, שיפור מעשי ושלום. בנוסף למועד הנכון לביצוע הביקורת, כפי שמציע הספרי, הוא מביא גם מדד אחר לבחינת הטיימינג המשפיע באופן ישיר גם על האמון של מקבל הביקורת. וכדבריו שם: "כך אמר משה: מוכיחני את ישראל תחילה – עכשיו יאמרו עלי, בשביל שאין בו כוח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון לפנינו הוא מוכיחנו! הוא לא עשה כן, אלא לאחר שנכנסו לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם – אחר כך הוכיחם. לכך נאמר 'אחרי הכותו'". משה לא מביע את ביקורתו כמעין "ביטוח" כנגד כישלונות עתידיים אפשריים במסגרת תפקידו. אדרבה, רק לאחר שבהנהגתו ניצחו בני ישראל שני מנהיגים דומיננטיים, מתפנה משה להביע ביקורת. בכך הוא מעיד על נאמנותו לעם, על הקרבתו והשקעתו לאורך השנים – פעולות המקנות לו את המעמד הראוי להביע ביקורת.

ט. "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר [ספר משלי] 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך'", כך נאמר במסכת יבמות. כאשר בוחנים את האירועים שמזכיר משה, ברמז או בפשט, בהם פעלו בני ישראל בצורה פחות טובה, הוא אינו מציין אירועים שהיינו חושבים שראוי להזכירם בביקורת מסכמת. לעניין זה שואל המלב"ים – רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וויזר: "למה דילג על כל החטאים שחטאו במדבר, ובחר מכולם חטא המרגלים?". מצד שני, לאורך ספר דברים, משה אינו מנופף בהישגים ייחודים שהוביל, או באירועים דרמטיים שחולל, אשר באופן טבעי היה ראוי להעלותם על נס. הוא אינו מתרפק על נוסטלגיה רומנטית או משבח את עצמו – כדרכם של מנהיגים רבים.

י. והטעם לשתי הבחירות הנ"ל, הוא אחד: משה אינו היסטוריון, הוא אינו מציג תקציר של הפרקים הקודמים, ובוודאי שאינו משכתב את ההיסטוריה. התמקדותו של משה היא בעתיד, ובעניינים שיש בכוחו של האדם לשפר, עניינים שהם בדל"ת אמות אחריותו של השומע. הוא מדגיש אירועים בעייתיים מהעבר, אשר ניתן ללמוד מהם מוסר השכל לטובת ההתנהלות בהמשך. מטעם זה הוא מדגיש בפרשתנו גם את ענייני השפיטה: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור – שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכיר פנים במשפט". וכפי שמפרש רבי עובדיה סופרנו: "שאע''פ שבישר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה, שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם וענייניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי". רוצה לומר, הזכרת ענייני השפיטה לא נבעה רק מהצורך לקיים משפט צדק, בבחינת – "ציון במשפט תפדה", אלא גם כתזכורת, שעודף משפטיזציה, התדיינות וויכוחים באצטלה כמו-משפטית וקנטרנית, כמו אלה שהתקיימו עד אז, גררו מחלוקות מיותרות, אשר מנעו את אפשרות הכניסה לארץ בדרכי נועם ובאחדות, בבחינת – "ושביה בצדקה". "וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גיבורי כוח, אוהבי טוב ושונאי רע", כך כותב הרב קוק, וממשיך: "והם הם המוכיחים הגדולים והמליצים העצומים, המדברים באהבה מסותרת. ולפעמים בוקע זיו הידידות מבין החרכים לכל, לכל הפרטים, לכל ההמון, לכל העם, וכל היצור".

****

לטיפול וייעוץ בגישת 

"מדברים חיים",

באופן פרטי או בקבוצה, 

הרשמו כאן:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן. 

מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון – 

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", 

בהוצאת הניר ועדרך.