על דופמין, סרוטונין, ועל הפלואידיות שבין טוב ורע | ד"ר רועי כהן

א. בשנת 1971, התקיים אחד מהניסויים השנויים במחלוקת – "ניסוי הכלא של סטנפורד". פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד – פיליפ זימברדו, הזמין משתתפים אקראיים, באמצעות מודעת עיתון, להשתתף בניסוי תמורת תשלום כספי. המשתתפים – גברים שהיו ללא רקע פלילי, חולקו באופן אקראי לאסירים ולסוהרים, והושמו במבנה דמוי בית-כלא, עם מספר כללי התנהגות בסיסיים. מהר מאד האירוע התגלגל לאלימות אכזרית ולהתעללות פיזית ונפשית מצד רוב הסוהרים – אשר "בסך הכל" מילאו את תפקידם, דבר שגרר תגובה אלימה גם כן, מצד רוב האסירים. התוצאות הנפשיות והפיזיות לא היו מעודדות, בלשון המעטה. מבחינות רבות, הניסוי זכה לביקורות קשות – בוודאי מהצד האתי. כך או כך, המסקנה בדבר אופי האדם, אשר עלתה מהניסוי היא: כי במצבים מסוימים, בני אדם, או ליתר דיוק – חלקם, עלולים להתדרדר להתנהגות שלילית ואף להצדיק זאת בטיעונים שונים. הקבוצה, האידאולוגיה, הלחץ החברתי, הציפיות, צמצום האינדיבידואליות והמחשבה החופשית, יכולים יחד עם נסיבות ספציפיות, להשכיח מהאדם עקרונות צדק והוגנות בסיסיים ולהוביל למקום רע.

ב. "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך", כך נפתחת פרשת כי תצא, אותה קוראים בסמיכות לראש חודש אלול: חודש הסליחות, הרחמים והתשובה. הפרשה כוללת את מספר המצוות הגדול בתורה – שבעים וארבע מצוות לפי מניין "ספר החינוך", וביניהן: אשת יפת תואר, משפט הבכורה, בן סורר ומורה, איסור הלנת המת, השבת אבידה, שילוח הקן, מצוות בניית מעקה, איסור כלאיים, מצוות ציצית, איסור ריבית, הלכות גירושין, משכורת שכיר – "ביומו תיתן שכרו", דיני עבודה ומסחר הוגן, דיני חליצה, מחיית זכר עמלק, ועוד. בין כל הנושאים המורכבים המאוזכרים בפרשה, ישנו ביטוי מוכר החוזר פעמים רבות, כמו שוזר את הציוויים השונים וקובע את תכליתם: "ובערת הרע מקרבך". כפי שראינו, למשל בפרשת ראה, הרוע הוא דבר מובנה במציאות. למרות שלא תמיד מובן לנו מדוע הוא קיים, עדיין, יש להשתדל לבער אותו – בבחינת תיקון עולם. במידה והרע התרחש והזיק, יש להשכיל לקום, להשתקם ולהיבנות מחדש. בד בבד עם התיקון החברתי והאוניברסלי, ישנו גם התיקון הפנימי והאישי המונח על כתפיו של האדם האינדיבידואלי: לבער את הרע המצוי בקרבו – במעשיו ובמחשבותיו.

ג. וכך, דרך הביטוי החוזר "ובערת הרע – מקרבך", ניתן לפרש את היציאה למלחמה האמורה בראשית הפרשה, לא רק במישור הצבאי-הלכתי-לאומי, אלא גם במישור הקיומי-פסיכולוגי. היינו: התקוממות האדם ומלחמתו הנחוצה נגד הלכי-רוח בעייתיים הנטועים בנפשו ותפיסות נגטיביות שהתנחלו בתודעתו – ודרכם להתנהגותו. וכפי שביאר הילקוט שמעוני: "לא דיברה תורה – אלא כנגד יצר הרע". לעניין זה כתב האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי, בספרו "ליקוטי תורה": "וזהו כי תצא למלחמה על אויביך..., פירוש – כי תצא למלחמה זו לנצח כוח המתאווה שבנפשו, לקררה בתענוגי עולם הזה הגשמיים, ולאתהפכא לאהבת ה', תהיה בבחינת על אויביך, דהיינו בבחינת שורשם למעלה. כי אין רע יורד מלמעלה, ושורשם הוא טוב שהוא מבחינת מרכבה עליונה שבקדושה..., וכשנתעלה ונכלל בשרשו מתהפך מרע לטוב..., ומלחמה זו היא מה שכתוב 'מלחמה להשם בעמלק מדור דור'..., שבכל דור ודור ובכל יום ויום, צריך להיות מלחמה זו בנפש האדם כי 'זה לעומת זה עשה אלוהים' – נפש דקדושה..., וכנגדה נפש החיונית הבהמית וכו׳, 'ולאום מלאום יאמץ'. וצריך האדם להגביר נפש דקדושה".

ד. אותן מילות הבהרה, ששמעה רבקה בפרשת תולדות ביחס להתרוצצות שהתחוללה בבטנה – "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו – ולאום מלאום יאמץ", משמשות בתורת הנפש החסידית לתיאור מלחמת היצרים הפנימית התמידית, המתרחשת בקרבו של האדם. פרשנות רש"י על אופייה של מלחמה זו במישור הלאומי-מדיני, בין יעקב לעשו, מתאימה גם לתיאור היחס בין שני הכוחות המתאבקים באדם במישור הנפשי-אישי: "לא ישוו בגדולה – כשזה קם, זה נופל. וכן הוא אומר: 'אמלאה החרבה' (יחזקאל, כו, ב) – לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". לפי תפיסה זו, המלחמה בין האור לבין החושך היא תמידית, ואין כוחות מתנגדים אלה דרים בכפיפה אחת בשוויון. כל אחד מהם מבקש להכניע את זולתו: כשהאחד למעלה, האחר למטה, ולהפך. ובלשון הילקוט שמעוני: "קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן או ישבו שתיהן – אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים – האמן".

ה. לכאורה, הציווי "ובערת הרע מקרבך", מניח כי ניתן להצביע על הרע באופן ברור. אך הניסיון לקבוע מהו טוב ומהו רע, לא תמיד נהיר בחיי היום-יום. מעבר לפלואידיות הערכית שהתחזקה יחד עם הפוסט-מודרניזם והרלטיביזם, הרי שלעיתים, גם מבחינה ביולוגית, האדם יכול לבוא לידי טעות בהבנת מה מועיל עבורו וראוי, ומה פסול. ננסה להבהיר נקודה זאת באמצעות אנלוגיה בה מככבים שני מוליכים עצביים: הדופמין והסרוטונין. יודגש כי התיאור שנציג להלן ביחס לשני אלה, הוא חלקי, אינו ממצה מבחינה רפואית או ביולוגית, ונועד אך ורק לשם ההמחשה והמשל.

ו. דופמין הוא הורמון ומוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר), המשפיע על מרחב של תפקודים, לרבות: קשב וריכוז, לימוד, שינה, עיכול, תנועה, תפקודי לב ועוד. מערכת נוספת המושפעת באופן משמעותי מפעילות הדופמין, והקשר בינה לבינו הוא מן המפורסמות, היא מערכת התגמול והמוטיבציה. יחד עם המשימות החשובות וההכרחיות שהדופמין ממלא כאשר הוא מאוזן, ישנו היבט נוסף, שבזכותו הוא זכה לשם: "הורמון ההנאה". דופמין משתחרר כאשר אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, או צופים כי בקרוב נרגיש טוב. הוא מעניק גמול מיידי על פעולה שביצענו – ובכך גורם לנו להבין שכדאי לחזור עליה, ואז נשוב ונרגיש את אותה תחושה נעימה. הוא יכול לפעול ביחס לפעילויות ראויות – ולתמרץ אותנו לעשיית טוב ולהשתפרות. אך הדופמין עלול לתת הרגשת הנאה גם בעקבות התנהגויות בעייתיות ובלתי רצויות, כמו: סמים, אלכוהול, הימורים, אכילת סוכר מוגזמת, וריגושים מהירים. או אם תרצו: תאוות, דחפים, חשקים שליליים, ובעיקר – רגעיים. הוא יוצר תחושת "היי" בהווה. במידה והגוף "מתרגל" לתחושות שמעניק הדופמין, הוא עלול להתמכר ולדרוש לקבל תספוקת הולכת וגדלה של סיפוקים מיידיים שכאלה. מרגע שהם חדלים, רמות הדופמין צונחות, ובמקביל מתחילות לצוף תחושות ריקנות, דיכאון, קושי בריכוז, העדר מוטיבציה, חוסר הנאה, ומרעין בישין אחרים. רמת דופמין לא תקינה באופן פתולוגי, עלולה אף להוביל לפרקינסון ולסכיזופרניה.

ז. סרוטונין, גם הוא מוליך עצבי, אלא שעל דרך ההשאלה, הוא נחשב "הורמון האושר". כמובן שמקרים של חוסר או עודף בסרוטונין באופן לא מידתי, עלולים לגרור מצבים לא בריאים. אך במצב תקין הוא מווסת רגשות, מעניק תחושת שלווה וביטחון, וההשפעה שלו אינה רגעית אלא פועלת לאורך זמן. אם נבחן זאת במושגים אריסטוטליים, הרי שהדופמין ומה שהוא מייצג עבורנו באנלוגיה הפסיכולוגית, מהווה את מה שכינה אריסטו בספרו "אתיקה": הדוניזם (הֶדוֹנֶה - Hedone), או בעברית – הנאה. הסרוטונין, ניתן להיקרא במושגיו של אריסטו כאותו יעד נכסף: אֶוּדַיימוֹנִיָה (Eudaimonia) – מצב בו הרוח האנושית נמצאת בהרמוניה ובאיזון, ואזי היא מאושרת.

ח. בניסיונו לבאר מהו הטוב והאושר אליו על האדם לשאוף, בוחר אריסטו את דרך האלימינציה: "נראה שמרבית בני האדם, והפשוטים שבהם, מזהים את 'הטוב' ו'האושר' עם העונג – ונוכח אורח חייהם, אין שום תימה בכך, שאומנם נמשכים הם אל חיי ההנאה". אך אריסטו מבקר נמרצות גישה זו: "בני ההמון נראים לנו כשפלי אופי, באשר הם בוחרים באורח חיים שהוא נאה לבהמות". בנוסף מציין אריסטו את אופייה הזמני של ההנאה: "ישנם דברים המהנים אותנו כשהם חדשים, ולאחר מכן לא באותה מידה..., מאותו טעם עצמו תכהה גם ההנאה". באופן דומה קבע אריסטו כי האושר איננו כבוד, אליו כמהים רבים. שכן, הכבוד, לדבריו: "הוא יותר עניינם של חולקי הכבוד משהוא עניינו של המכובד. וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר מה השייך לבעליו עצמו, ושאינו ניתן להיפרד ממנו". בהמשך, מבהיר אריסטו כי: "ברור שלא העושר הוא הטוב המבוקש, שהרי אינו אלא מועיל ומשמש לשמו של מה שהוא אחר". יוצא עד כה, כי האושר, במושגיו של אריסטו, איננו הנאה, או כסף או כבוד. הוא אינו רגעי, ואיננו תלוי במזל. "אין ספק בכך שיש לסווג את האושר עם פעילויות אלו שהן רצויות לשמן שלהן עצמן..., לא בשעשועים, אפוא, מצוי האושר". אלא, קובע אריסטו: "למאושר נחשב אורח החיים שמתנהל לפי סגולה טובה" (Virtue). בסיום דיונו, מגיע אריסטו למסקנה כי: "האושר המושלם הוא פעילות עיונית".

ט. האבחנה בין מה שנגדיר כטיפוס אנושי המתאפיין בתשוקה לדופמין, לבין טיפוס המתאמץ לבחור בסרוטונין – או האבחנה בין שני "טיפוסים" אלה המתקיימים באדם אחד, ניתנת להסבר באמצעות האבחנה הסמנטית והמהותית בין תשוקה לרצון, בין חשק לחפץ, בין ציפייה לוודאות, בין התאהבות בוסרית לבין התקשרות ומחויבות, בין כיבוש יעד חדש מטעמי "אתגר" לבין התנחלות אמיתית בלבבות, בין פירורים של אוקסיטוצין ואדרנלין לבין אורח חיים של יציבות נפשית ומצב רוח איתן, בין הדוניזם לאֶוּדַיימוֹנִיָה, בין הנאה לאושר, וכאמור בגישה החסידית – בין נפש בהמית לנפש רוחנית.

י. "דלכל איש ישראל – אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות..., שהן שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף..., ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", כך כתב האדמו"ר הזקן בספר "התניא". מבחינה רוחנית מכיל האדם – את שתי הנפשות, וכך גם מבחינה ביולוגית – את שני המוליכים העצביים: דופמין וסרוטונין. על חשיבות אבחנה זו ועל הצורך במתן תשומת הלב למלחמת היצרים, עמד גם הפילוסוף פרידריך ניטשה בספרו "הרצון לעוצמה": "צרכינו הם הם המפרשים את העולם..., לכל יצר פרספקטיבה משלו שהוא היה רוצה לכפות אותה על כל היצרים האחרים". ובאופן דומה אך שונה הדגיש הרב קוק: "הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלוהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש"; "רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש ולהבין עלילות בני אדם".

יא. בגישות דתיות מסוימות ובדומה באסכולות פסיכולוגיות מסוימות, מבקשים להכניע את הנפש הבהמית, או את השאיפה הטבעית להרגשה החיובית שמעניק הדופמין. אך במובן בריא יותר, מה שנדרש, הוא קודם כל – ההכרה בקיומם של שני כוחות אלה המתגוששים בקרבנו, ומתוך כך גם ניתן להבין ולפרש אירועים רבים בחיי האדם ואת "מסתרי הנפש" באור שונה ובהיר. ושנית, ישנו צורך באיזון, והענקת מקום ראוי ומדוד, לכל אחד מהכוחות. וכלשון הרב קוק: "האדם הוא בעל שאיפות הופכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו..., ובא לידי הרמוניה".

יב. "כי תצא למלחמה על אויביך..., כי תהין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה..., כי יהיה לאיש בן סורר ומורה..., ועשית מעקה לגגך..., ובערת הרע מקרבך". כעת ניתן לקרוא רבים מפסוקי הפרשה ומציוויה גם בפן הפסיכולוגי-רוחני: האדם, כל אחד ונסיבות חייו – מי יותר ומי פחות, צריך לצאת למלחמה פנימית למען חיזוק רוחו. שכן, באופן טבעי מתחולל בקרבו מאזן אימה בין אותה נפש אהובה והאחרת השנואה – "ואין שני מלכים משמשים בכתר אחד". לכן, אם העמלק שבפנימיותו יחליש את כוחו, יטיל בו ספק ופקפוק עצמי בכוחותיו, עלול האדם להפוך בחינת "בן סורר ומורה". אם ייתן לתשוקת הדופמין לנצח באופן בלעדי, בבחינת "זולל וסובא", יהפוך האדם במהרה להיות עבד למאווייו, משועבד לגחמותיו ונתון למצבי רוח קיצוניים. אך ישנה גם דרך אחרת ועדיפה. היא מתחילה, כאמור, בשינוי תודעה ובהכרה בעצם קיומה של מלחמה זו, במאבק האיתנים הפנימי והשלכותיו על ניווט חיינו. והיא ממשיכה דרך אמצעי ההתמודדות המתאימים למציאות זו, אמצעים המוכמנים בין הפסוקים.

יג. "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם – אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם" – כך נאמר בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, העוסקת גם היא, בחלקה, במלחמה. גם במערכה הנפשית, ישנו צורך בעידוד וחיזוק רוחני, בביטחון בניצחון הטוב – וזהו אמצעי ראשון במעלה: האמונה שאפשר גם אחרת, אמונת האדם בכוחותיו הטובים להתגבר על כל אתגר. שנית, גם כאשר, הדופמין – כמטאפורה, עולה, יש לבחון, האם זו למען מטרה ראויה אם לאו. לדוגמא, מול "אשת יפת תואר וחשקת בה", היינו במפגש עם תשוקה רגעית מכל סוג שהיא, על האדם לבחון האם מדובר רק בחשק רגעי או בחפץ פנימי ורצון אמיתי ונכון. לשאלה זו מקציבה הפרשה זמן מחשבה של "ירח", היינו חודש ימים על מנת לוודא ולבחון בכובד ראש את כוונת הלב – בטרם נקיטת עמדה מעשית וקריטית. על זו הדרך, הציווי – "ועשית מעקה לגגך", מקבל גם הוא משמעות פנימית, ומהווה עיקרון נהדר להגנה עצמית של האדם באמצעות "בניית" גדר וקביעת טווח התרחקות מהתנהגויות שליליות. ואולי העצה הטובה ביותר שמציעה הפרשה, שהיא אומנם לא פשוטה ליישום אך אפשרית, טמונה במילים הראשונות של הפרשה, המגלמות תנאי 'אם – אז': "כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו ה' בידך, ושבית שביו". הצעד החשוב ביותר הוא הבחירה בשינוי התודעה והמגמה – עצם היציאה למלחמה על אויביך. אם האדם בוחר לצאת מאזור הנוחות וההרגל ולהילחם למען חייו, למען רצונו הפנימי, למען יציבות נפשו האהובה, למען הגברת האור הייחודי שלו על פני החושך, אז – "ונתנו". אך מצב זה אינו 'משחק סכום אפס'. אדרבה. יחד עם הניצחון – "ושבית שביו", מתאפשר לכוף את יצרו, ולבצע סובלימציה במאווים למען שילובם במערך החיובי והטוב, עד כדי: "להתהפכא חשוכא לנהורא".

יד. "כשם שלא סנונית אחת, ולא יום אחד מביאים את האביב", כפי שכתב אריסטו, "כן לא יום אחד ולא פרק זמן פעוט, יעשו את האדם מבורך ומאושר". המלחמה הפנימית היא ארוכה וקשוחה, וכוללת עליות ומורדות. ברם, במאמץ עקבי ובאמונה רבה – הרי שהטוב, וזאת תקוותנו העקרונית, "אף על פי שיתמהמה", סופו להפציע. וכלשון ההפטרה: "אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי..., ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך".

***

לטיפול וייעוץ בגישת

"מדברים חיים",

באופן פרטי או בקבוצה,

הרשמו כאן:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration

לרכישת הספר - "מסע אל פנימיות הרצון":

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי, יוצר תוכן, ומפתח סדנת "מדברים חיים". 

ספרו:

"מסע אל פנימיות הרצון – 

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק", 

ראה אור בהוצאת הניר ועדרך.