על החובה ההלכתית לפרספקטיבה חיובית | ד"ר רועי כהן

א. אדם מצוי בבור עמוק וצועק "תעזרו לי אני מסכן, תעזרו לי". עובר אורח שומע אותו מבחוץ. האם יש באפשרותו לעזור לו באמת? והאם האדם שבבור יכול לעזור לעצמו? תלוי, עוד מעט "נשמע". נקדים ונאמר כי "בור" יכול להיות, בור כמשמעו, או אנלוגיה לצרה אחרת: עצבות, בדידות, הפסדים כספיים, מחלוקות, ענייני רפואה, בעיות בבית וכו'.

ב. המשנה במסכת ראש השנה מציינת: "התוקע לתוך הבור..., אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא [הכוונה שהתוקע נמצא בבור ובחוץ יש אדם מאזין]. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו, לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו". מה הקשר בין המקרה של הבור למקרה של בית הכנסת? מה ההבדל בין קול שופר, קול הברה וכוונת הלב? ומדוע חרף הדמיון בין המקרים – חוץ ופנים, לשון הפסיקה ההלכתית שונה? ננסה להבין זאת באמצעות הכלים הפסיכולוגיים של עולם החסידות.

ג. בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מבאר רבי נחמן כי "קול אנחה" יכול להוביל לידי תיקון והשתפרות. קול האנחה – יבבה, הוא אחד מקולות השופר בראש השנה. אך מה היחס בין קול אנחה להברה? "זה לעומת זה עשה א-לוהים", כך כתב קהלת. בעולמנו כנגד כל כוח ישנו כוח המתנגד, כנגד כל תזה ישנה אנטיתזה. כנגד כל קול דקדושה, ישנו קול חסר קדושה: כנגד קול שופר ואנחה ישנה הברה נטולת עצמיות ומקוריות, היינו: הד, קול חוזר. לרוב, אנו מזהים בקול השופר את קול האנחה, הקול המרגש, המעורר בנו תקווה להשתפרות. אבל כאשר נמצאים בבור – פיזי, נפשי או אקזיסטנציאלי, אזי: "אינם שומעים קול האנחה הנ"ל, ואפילו אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו כי אם קול הברה".

ד. לעיתים, אדם המצוי במצוקה מתקשה לשמוע ולהפנים שישנה אפשרות של פתרון והצלה. הוא שומע ומשמיע את כאבו ורואה רק את חסרונותיו ומהדהד אותם. אדם כזה שומע קול "הברה", קול אשר כנראה לא יעורר בו מוטיבציה לצאת מהבור. השמיעה השלילית, לדעת רבי נחמן, עלולה לפרש את המציאות באופן מוטעה, ולזהות קול היוצא ממקור קדושה כקול של הברה. שמיעה נגטיבית לא מאפשרת לאדם לצמוח ולהאמין בעצמו, וראוי וניתן להילחם בה. במצב כזה על האדם לתור ולחפש אצל עצמו נקודה טובה כלשהי להיאחז בה. ניתן למצוא נקודה טובה בכל אדם. וכדברי הרב קוק: "ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת ושמחה, ובטחון ועומק אמונה". וכך גם מנחה רבי נחמן: "כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות..., וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו...שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי".

ה. נחזור למשנה במסכת ראש השנה. המשנה מבחינה בין הברה – קול שלילי, לקול אנחה – קול חיובי, ובין החוץ לפנים. נתחיל מהחוץ. אדם חולף ליד בור ושומע מתוכו אדם צועק לעזרה. האם יכול הזולת שמבחוץ לעזור לאדם שבבור? הדבר תלוי באוזניו. לעיתים המאזין מבחוץ יאמר בליבו: 'נו, הוא רק מתבכיין, הוא לא באמת רוצה לעזור לעצמו, הוא הביא את זה על עצמו'. במצב כזה המאזין שומע רק הברה, רק שלילה, ובוודאי לא יטרח ואף אין באפשרותו להגיש עזרה של ממש. מאידך, אם המאזין מבחוץ מצליח לשמוע, ואפילו מתוך ההברה וההסתרה, גם את קול האנחה, את הרצון האמיתי והפנימי של הזועק לישועה ולהשתפרות, אזי יכול המאזין להגיש עזרה אמיתית ולסייע לאותו אדם המצוי בבור. בדומה גם מהצד הפנימי, ביחס לאדם התקוע בבור ותוקע בשופר לעזרה. לרוב אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אך חשוב לבחון כיצד הוא שומע את עצמו בהד שנוצר בבור. אם הוא שומע רק את ההברה והשלילה ואת אי-יכולתו לשנות את מצבו, אזי צעקתו תהפוך עבורו למתקפה אוטואימונית. זעקת ה-הברה תעמיק עבורו את הבור, היא תאפשר לו להעמיק את ייאושו ותסכולו, בבחינת "הבא להיטמא פותחין לו". ברם, אם הוא מצליח לזהות בזעקתו העצמית גם קול שופר ואנחה, אם הוא מגייס גם מבט חיובי אל העתיד וההווה ומצליח למצוא בעצמו גם נקודות טובות, אזי יש ביכולתו לסייע לעצמו. שכן, כדברי רבי נחמן: "ע"י האנחה האמיתית נכנע הרע וזוכים להרגיש טעם וחיות". אדם המתאמץ שלא להפיל עצמו לכדי קול הברה וייאוש, יכול לסייע לעצמו להתחיל ולצאת מהבור, ו-"הבא להיטהר מסייעין בידו". וכדברי רבי נחמן: "אם קול שופר שמע – יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו".

ו. כעת ניתן להבין את הקשר בין הרישא והסיפא של המשנה ואת היחס בין שמיעה לכוונת הלב. בשעה שאדם שומע רק את השלילה, רק את ההברה, ולחילופין, כאשר אין אדם מכיוון ליבו לראות גם את הטוב, אזי – "לא יצא". אך כאשר האדם מכוון את ליבו לשמוע את קול האנחה, את קול הסיכוי שמתהפך הכל לטובה, כאשר האדם מאמץ אוזנו וליבו לראות (גם) את הטוב שבכל קול ובכל דבר, אזי – "יצא". "שמיעה תליא בליבא" – השמיעה תלויה בלב. ישנה חובה הלכתית לראות ולשמוע גם את הטוב, לחפש בעצמנו ובזולת את הנקודות הטובות. רק על ידי כך ניתן לצאת ידי חובה במלוא מובן המילה – לצאת מהבור, ואפילו להופכו לבאר מים חיים, להשתקם ולהשתפר.

***

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.

מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון –

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק",

בהוצאת הניר ועדרך.

לטיפול וייעוץ בגישת

"מדברים חיים",

באופן פרטי או בקבוצה,

הרשמו כאן:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration

לרכישת הספר:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home