על עוצמתה של המוסיקה |
ד"ר רועי כהן

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל..., ויכתוב משה את השירה הזאת..., וידבר משה באוזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם". זהו הפרומו שעושה משה רבינו לפרשת האזינו עוד בשלהי פרשת וילך. את פרשת האזינו – פרשה אחת לפני סוף ספר דברים, לפני סוף חייו, בוחר משה להביע בשירה. "האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי-דשא וכרביבים עלי-עשב", כך נפתחת הפרשה המהווה מעין קרשנדו – הגברת העוצמה של כל מסריו ודבריו של משה לאורך הספר. עם כל ההוד והפומפוזיות, נראה שהדבר מעט תמוה. אחרי כל הנאומים הקשוחים שעברנו בספר דברים, אחרי כל הסיכומים ההיסטוריים והרוחניים, זה הזמן המתאים למנהיג המסיים את דרכו לנסות את כוחו בשירה? לחרוז חרוזים? לעסוק במוסיקה? הזהו הקלוז'ר הראוי לחמשת חומשי התורה? ובמיוחד למשה רבינו, המעיד על עצמו כי הוא ערל השפתיים ועליו נאמר כי הוא העניו מכל אדם? כפי שנשמע, אין המדובר באמצעי טכני בלבד להעברת מסרים. הדברים לא נועדו להיות ג'ינגל שיווקי קליט.

ב. ביום האחרון לחייו, ביום בו נצטווה על פי גזר-הדין של בית המשפט באתונה לשתות רעל עד מוות, הגיעו אל סוקרטס תלמידיו הקרובים על מנת להיפרד ממנו. "מאושר נראה האיש בעיניי", כך כתב פיידון – אחד מתלמידיו של סוקרטס, "כה אמיץ ואציל היה במותו" – כך הוא מתאר את מורו הנערץ. בתחילת השיחה בין התלמידים לסוקרטס, פתח הוא ואמר: "פעמים רבות נצטוויתי בחלומות לעסוק באמנות מוסית..., פעמים רבות באני, במשך חיי שעברו, אותו חלום עצמו שנתגלה לי מדי פעם בפעם בדמות אחרת, והשמיע תמיד אותם הדברים לאמור: 'סוקרטס, עסוק במוסיקה ושלחת בה ידך'". סוקרטס, הנמצא רגעים בודדים לפני מותו, מתאר כי כל חייו חשב שהכוונה היא לעסוק בפילוסופיה, שכן "הפילוסופיה היא הפעולה המוסית החשובה ביותר, ובה אני עוסק. ואילו עכשיו, לאחר שנגזר דיני..., נראה לי שאולי מצווני החלום לעסוק באמנות המוסית העממית" – ובמילים אחרות: מוסיקה.

ג. "עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור". המוסיקה איננה רק תדרים ומרווחים מתמטיים. בעיקרה אין היא אסתטיקה חיצונית. ביכולתה להבריא את נפש האדם. וכפי שנאמר בספר שמואל: "ולקח דוד את הכינור, וניגן בידו, ורווח לשאול, וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה". בספרו – "מוסיקה ונפש: כיצד משפיעה המוסיקה בעוצמה כה רבה על נפשנו וגופנו", כתב הפסיכיאטר והסופר אנתוני סטור, כי המוסיקה יוצרת באדם אחדות בין גוף ונפש. היא מארגנת את פנימיותנו בצורה הרמונית וקוהרנטית. המוסיקה פועלת על לב האדם ומשפיעה על תודעתו באופן ישיר ועקיף. יש בכוחה ליצור תנועה של אופטימיות ותקווה, ובמקרים אחרים – עצבות ותוגה. "ללא מוסיקה החיים היו בגדר טעות", הוא ציטוט מפורסם של הפילוסוף פרידריך ניטשה, אשר היה בעל הכשרה מוסיקלית, כתב וניגן יצירות לפסנתר ואף השפיע על מוסיקאים גדולים כגון ריכרד שטראוס, גוסטב מאהלר ואחרים. על מנת להבין מחשבה עמוקה והגות מורכבת, כך טען, יש צורך ב"אוזן מוסיקלית" – בהבנה החודרת אל משמעות הנאמר והצליל אותו הוא מבקש להשמיע. שכן, לדוגמא, "דייך, למשל, אם טעית בקצבו: וכבר טעית בהבנתו! שלא ייפול ספק לגבי ההברות המכריעות מצד הקצב, ששבירת הסימטריה הקפדנית מדי תורגש כמכוונת וכקסם, שתהא האוזן כרויה דקות לכל סטאקטו, לכל רובטו". על חשיבות המנגינה והצלילים והעמדת החיים לאורם, כתב הרב קוק: "כל מצווה וכל הלכה יש לה תכונה מוסיקלית מיוחדת". יתרה מכך: "הנשמה הרי היא שרה תמיד". המבט על החיים, סבר הרב קוק, צריך שיהיה באמצעות המוסיקה והשירה: "האספקלריא האמיתית של החיים היא דווקא בתוך שירת החיים". כיוון שהחיים במובן זה, הם שירה עליונה, גם רפואת הלב והגוף צריכות לדעת הרב קוק להיעשות באמצעות המוסיקה המחוברת לשורשה העליון. מוסיקה כזו, מעניקה חיוניות ואיתנות לכל נוצר, ולדבריו: "כלום אינם שווים החיים בלא שירת החיים..., השירה מכוונת היא להאמת העליונה שממעל להחיים, שהיא יכולה לשיר את שירת החיים. האומללים – החיים המגששים קירות האפלים של חיי החול בלא רוממות של קודש, עוקרי האמונה מתוך הנשמה, הם חושבים לדמות חיים בלא שירה שלהם, וזה אינו כלום..., כשהחיים נעשים חלושים, חולנים, צריך להבריאם על ידי שירה".

ד. "החכמה העברית נקנית בדרך מיוחדה לה", כך כתב "הנזיר" – הרב דוד כהן, בספרו – "קול הנבואה: ההיגיון העברי השמעי". לטענתו, דרך המחשבה היהודית-עברית נטועה בשמיעה. זאת, בניגוד לתפיסת הפילוסופיה המערבית, אשר לטענתו, ובדומה לתרבות יוון, מבוססת בעיקרה על המדיום החזותי – הראייה. על מנת להבין מושגים בעלי "היגיון עברי", מבאר הרב הנזיר, יש להסיר תחילה את הגישה הריאלית-חיצונית-מערבית, ולנסות לגלות את פנימיות הדברים – יש להקשיב אל הקול הפנימי. כך, גם הפסוק המרכזי ביהדות פונה ביסודו אל חוש השמיעה: "שמע ישראל".

ה. בהקשר של חשיבות השמיעה, מעניין להקשיב לביוגרפיה האישית של הרב הנזיר (1972-1887). בצעירותו, לאחר שלמד בין השאר, בישיבות וולוז'ין וסלובודקה, המשיך ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. בעת מלחמת העולם הראשונה, גורש מגרמניה, ועבר לשוויץ. שם הקדיש את זמנו ללימודי תואר שלישי בפילוסופיה, באוניברסיטת בזל. במהלך תקופה זו, פגש הנזיר ברב קוק – אשר בעל כורחו, שהה באותה עת בשוויץ, בצל סגירת הגבולות. הנזיר מספר כי עבר טרנספורמציה רוחנית של ממש, כאשר שמע את הרב קוק מתפלל השכם בבוקר. וכך הוא מתאר את אשר התחולל בליבו: "ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון..., ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי – מצאתי. מצאתי לי רב".

ו. בפתיחת פרשת האזינו, מוזכרים השמיים והארץ – ודווקא בהקשר של האזנה ושמיעה. השמיים והארץ מוכרים לנו מהפסוק הפותח את חמשת חומשי התורה: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". לאור חשיבות המוסיקה וההקשבה, נראה כי חתימת נאומיו של משה בשירה, נועדה למעשה, בין השאר, גם להוות תיקון לימי ראשית האנושות והבריאה. בדיונו אודות פרשת בראשית, עסק הרב זקס, ב"תרבות הבושה" – אשר הערך העליון בה הוא הכבוד, ועל כן היא ויזואלית יותר, ומאופיינת במראית עין וראייה. לעומתה, ניצבת – "תרבות האשמה", אשר הערך המרכזי בה הוא הצדק המוחלט והמצפון, ובמידה רבה – האוזן הפנימית. בתיאור חטא עץ הדעת, ניתן לזהות את הדגש על האבחנה בין ראייה לשמיעה. "ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם", כך מפתה הנחש את האישה. ואכן "טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים". בהתאם לכך וכפי האמור, לאחר אכילת פרי עץ הדעת: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". אומנם גם קודם האכילה היו אדם וחווה ערומים, אך כעת הם מתביישים – הם בוחנים את עצמם מבחינה חיצונית. ואז בדיסוננס מוחצני, אל מול הראייה, נשמע הקול – הקול המייצג את המוסר הפנימי: "ויישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו". באופן כה אירוני, אדם וחווה מתחבאים מפני הקול. וכך כתב הרב זקס: "חטאם של אדם וחווה בגן עדן היה הליכתם אחר עיניהם ולא אחר אוזניהם..., הם אכן קנו דעת טוב ורע, אבל מהסוג הלא נכון. הם רכשו את מוסר הבושה, ולא את מוסר האשמה..., הדרמה של אדם וחווה נסבה לא על תפוחים לא על מיניות לא על חטא קדמון ולא על 'נפילה' – כל אותן פרשנויות שהמערב הלא-יהודי נתן לה. היא נסבה על דבר-מה עמוק יותר. היא דיון על סוג המוסר שאנו נקראים לחיות על פיו..., האם ערך היסוד שלנו הוא המראה, האופן שבו אנו נתפסים בעיני אחרים? או שמא ביסוד עולמנו נמצא ערך אחר לגמרי..., היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה".

ז. "זכור ימות ראשונים, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". כעת השמיעה וההאזנה, ובכלל – השירה, שירת החיים, קול השופר, ובפרט שירת האזינו, המצויה בשלהי ספר דברים, מצביעה על זיכרון, תשובה ותיקון לחטא הבראשיתי. מעבר ליתרונות הרבים של השירה והמוסיקה, כמו למשל הטמעת הדברים ביתר שאת בזיכרון המאזין או עידוד מורלי, מסתבר כי בחירת משה לשורר את מסריו, היא גם דרכו לכוון את העם למוסר הפנימי המצריך אוזן מוסיקלית. אוזן אשר יש בכוחה לשמוע דברי אמת ולהפנימם. שירת האזינו איננה רק פרידה עם שיר ומנגינה, למעשה היא סגירת מעגל ושאיפה לשוב להתחלה, לחיי גן-עדן – חיים של הקשבה, חיים של שירה ומנגינה אותנטית. השירה העליונה, היא שירה המאחדת את כל העולמות, החל מהאדם האינדיבידואל, דרך האומה, עובר בשירת האדם האוניברסלי, ועד שירת העולם בכללותו. הרמוניה ייחודית שכזו, כדברי הרב קוק, היא פסגת השירה – שיר השירים: "ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד חיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל – שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו"

***

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,

עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.

מחבר הספר:

"מסע אל פנימיות הרצון –

המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי,

בין ניטשה לרב קוק",

בהוצאת הניר ועדרך.

לטיפול וייעוץ בגישת

"מדברים חיים",

באופן פרטי או בקבוצה,

הרשמו כאן:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration

לרכישת הספר:

https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home