תרגיל בלימוד זכות | ד"ר רועי כהן
תולדות: דטרמניזם, הסללה, השפעת מבט ההורים על עתיד ילדיהם
והיכולת לזהות נקודה טובה גם בשלילה
א. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם – אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם – אחות לבן הארמי, לו לאישה. ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה". לאחר עקרות ארוכה ומייסרת, זכתה רבקה לשאת ברחמה שני עוברים – את שני ילדיה העתידיים: התאומים הכל כך לא זהים – יעקב ועשו. פרשת תולדות מאתגרת מבחינה מוסרית ופרשנית, ומעלה שאלות רבות, לדוגמא: האם הייתה לעשו אפשרות ממשית להתגבר על גורלו הדטרמיניסטי מבטן ומלידה?; כיצד אהב יצחק את מי שכונה ע"י חז"ל – "עשו הרשע"?; ויתרה מכך, האם יצחק אבינו – איש הרוח בעל מידת הגבורה, אהב את עשו רק בגלל שהוא צד חיות וידע לבשל "מטעמים"?; מדוע היה על יעקב לבוא "במרמה" ולהתחפש לעשו על מנת לזכות בברכות? האם כך מתנהג "איש תם"?; מדוע עשה זאת אם כבר "קנה" את הבכורה במחיר "נזיד עדשים"?; "ויבז עשו את הבכורה", אך האם עצם ההצעה הנמוכה של יעקב לקנותה בנזיד עדשים, אינה מבזה מצדו את שווי ברכות הבכור?; האם הברכה מתקיימת שעה שהתקבלה במרמה?; האם לא ניתן לשנותה כפי שניתן לשנות צוואה?; מדוע רבקה לא משוחחת עם יצחק על סוגיית הבכורה?; מדוע כל המסכות וההסתרות ובגדי החמודות?; טלנובלה של תקלות, מזימות ועוד שאלות רבות, אשר נתמקד להלן רק בחלקן.
ב. "כל הדורות שלפני תרמו אותי, קמעה קמעה כדי שאקום כאן בירושלים. בבת אחת, כמו בית תפילה או מוסד צדקה. זה מחייב. שמי הוא שם תורמיי, זה מחייב", כך כתב הסופר יהודה עמיחי. יעקב ועשו, הם בניהם של אשת החסד – רבקה, ויצחק אבינו עליו נאמר – "עולה תמימה". מעבר לתפקידם המכונן באתוס היהודי, הרי שמדובר בהורים שהם אנשים ראויים, בעלי מעלות ומידות טובות. היינו מצפים, כי ילדיהם התאומים – גם אם אינם זהים, ואשר גדלו תחת השפעת הוריהם וגם סבם – אברהם אבינו, יהיו 'ילדים טובים ירושלים', או לפחות, בשפה של ימינו – נורמטיביים. במציאות, כפי שאנחנו קוראים בפרשה: המצב שונה. האחד הינו "איש תם יושב אוהלים", ואחיו – "איש יודע ציד, איש שדה". אך כמו היין והיאנג הסינים או הדוכרא והנוקבא הקבליים, בכל אחד מהאחים ישנה גם מידה כלשהי מזולתו. וכך, יעקב, מוצא את עצמו "גונב" את דעת אחיו ואביו. ועשו, יחד עם היותו עובד עבודה זרה ושופך דמים, גם מקפיד, במובן לא מבוטל, בכבוד אביו.
ג. התנהגות הילדים מעלה סימני שאלה בדבר החינוך בבית. אך עדיין, אין זה חריג שאחים מתפתחים לכיוונים שונים. וכלשון רש"י: כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה – זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה". באופן דומה, קורה לעיתים, כי בניהם של אנשי מעלה 'שוברים' את מסורת הוריהם, ולאו דווקא ממשיכם את דרכם המפוארת או ציפיותיהם. אלא שבמקרה של יעקב ועשו, הייתה הנחה מוקדמת. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – על כך כותב רש"י: "כשהייתה עוברת [רבקה במהלך חודשי ההיריון] על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודת אלילים – עשו מפרכס לצאת". בעקבות ההתרגשות שהתרחשה בבטנה, פנתה רבקה בשאלה, ונענתה: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". על פניו, נראה כי עובדת היות עשו רשע, ויעקב "איש תם", נקבעה מראש. הגם כי לרוב אנו קוראים את הדברים כמובנים מאליהם ובעליונות אינפורמטיבית, עדיין יש כאן סוגיה מורכבת, הקושרת דטרמיניזם, בחירה חופשית ואחריות הורית.
ד. הרש"ר הירש – הרב שמשון בן רפאל הירש (1888-1808), אשר היה ידוע בסיסמתו "תורה עם דרך ארץ", הכיר בתכונות המולדות השונות של האחים. ודווקא בגלל זה, הוא הביע טרוניה ביחס לשיטה החינוכית שנהגו בתאומים הבלתי זהים – ללא כל אבחנה בין האופי השונה של השניים: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים..., הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו'..., המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים, מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה". ומוסיף הרש"ר הירש את ביקורתו הנוקבת והמרגשת: "אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז ה'גיבור' שלעתיד לא היה הופך לגיבור ציד, אלא לגיבור לפני ה' באמת". באמת מחשבה מטלטלת. אך האם התנהלות ההורים אכן יכולה לשנות גנים מולדים?
ה. אופיו של הילד והתפתחותו מושפעים משלל גורמים: גנטיים-מולדים-תורשתיים מחד, ומאידך מגורמים חיצוניים יותר – חינוכיים, סביבתיים ועוד. שני סוגים אלה, מושפעים אהדדי, ונמצאים באינטראקציה מתמדת. לטענת האפיגנטיקה, ישנה השפעה ממשית בין החוץ לבין הפנים: ההתנהגות והסביבה החיצונית יכולות לשנות לא רק את התנהלותו של הילד אלא אף את פעילות הגנים שלו. הבנה זו מחייבת פרספקטיבה המעניקה אחריות רבה יותר לאנושות למרות "הגורל המולד". כלומר: לא ניתן להטיל הכל על הגנים. בספרה "לא נולדים אלימים", כתבה פרופסור מרים רוזנטל על הממשק בין תכונות מולדות לכאלה המושפעות מבחוץ: "ילדים שונים זה מזה מרגע היוולדם. חלקם נוטים להיות נרגשים ונסערים, והם חוקרים את העולם בערנות ובתזזיתיות. לעומתם אחרים פועלים לאט ובשקט..., יש ילדים שנרגעים מהר ממצוקה, ויש כאלה שמתקשים להתנחם אפילו בזרועות הוריהם. כל ילד מגיע לעולם עם מאפיינים אישיים ייחודיים לו, המכונים טמפרמנט (מזג)". הטמפרמנט המולד מבטא "את הסגנון ההתנהגותי של האדם..., וגם את הסגנון הרגשי של האדם..., בתחילת החיים, ובפרט בינקות, הטמפרמנט מבטא במידה רבה את 'האישיות המולדת' של הילד". יחד עם ההיבט התורשתי של הטמפרמנט, יש להדגיש כי "העובדה שהוא ביולוגי ומולד אין פירושה שהוא אך ורק גנטי..., גם לאחר הלידה, המאפיינים הביולוגיים של הטמפרמנט נמצאים באינטראקציה מתמדת עם גורמים נוספים בסביבת הילד. הסביבה הקרובה של הילד (המשפחה, המסגרת החינוכית, הקהילה), מגיבה למאפייני הטמפרמנט שלו, ואינטראקציה זו מחזקת או משנה את מאפייני הטמפרמנט המולד..., האופן שבו ההורים יגיבו למאפייני הטמפרמנט של הילד הוא שיקבע באיזו מידה הנטיות המולדות יתגברו, יופנמו ויהיו למרכיב קבוע באישיותו של הילד, ובאיזו מידה ייחלשו וישתנו עם השנים..., לסיכום, 'טמפרמנט' [הוא] מבנה ביולוגי מולד, אולם הוא איננו מבנה דטרמיניסטי".
ו. "תולדות בעברית זה בסך הכל לידות", כך אומרת המורה לתנ"ך רותה תבורי, גיבורת ספרו של מאיר שלו – "שתיים דובים". לדידה: "כשכתוב בתנ"ך אלה תולדות מישהו, זה לא בהכרח הביוגרפיה שלו. בדרך כלל זאת רשימה של אנשים שהולידו והולידו והולידו..., כי זה מה שבאמת חשוב ולא כל האנו באנו ארצה". מעבר לגנאלוגיה המשפחתית, הרי שתולדותיו של אדם – התפאורה של ראשית חייו, חוקקת אותותיה גם בבגרותו. וכפי שכתב הרופא והמשורר – שאול טשרניחובסקי: "...האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה שספגה אוזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות..., ואך ברבות הימים ובמלחמת-ישות, ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת, ובאו אחד אחד, ויגלה פשר כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות, שחוקקו עליה בראשית בריָתה".
ז. ההשפעה של החינוך, התרבות והסביבה על תפיסתו העצמית של הילד היא עצומה. לעיתים אופיו של הילד מתגבש ונכלא בתוך המסגרת בה הוא הוצב – לטוב ולרע, על ידי הסביבה, על ידי המבט של קרוביו. דוגמא לכך מצויה בדיאלוג האפלטוני – "פוליטיאה", בו לשם הדיון, פונה סוקרטס לבן-שיחו ואומר: "הבה איפוא, נבנה נא בשיחתנו מדינה מראשיתה". במהלך עמידה על צרכי המדינה, מתברר שיש הכרח בהקמת מערך הגנה – "שומרים". תוך כדי ליבון הסוגיה, מבינים סוקרטס ובן-שיחו, כי על מנת שהשומרים יעשו עבודתם נאמנה, וחלילה לא ישתמשו בכוח שיקבלו מהמדינה לביצוע רצונם החופשי, יש להנדס את תודעתם – כבר מגיל צעיר. וכדברי סוקרטס: "והרי ידעת, שבכל עניין חשובה ההתחלה ביותר, וכל שכן כשהמדובר הוא במי שצעיר ורך? שמעל לכל נקבעת תורתו באותו זמן, ואז מקבל עליו כל אחד את הדפוס שרוצים להטביע בו..., מסתבר, אפוא, שקודם כל נצטרך להשגיח על מחברי האגדות..., ואת האומנות והאימהות נביא לידי כך, שתספרנה לילדים את האגדות שנתקבלו, ותקבענה צורת נשמותיהם באותן אגדות". סוקרטס, בצעד שיכול להבהיר מהלכים חברתיים-מדיניים של ניתוב המונים, קובע, כי על המדינה ומחנכיה, גם במחיר אי-אמירת אמת, לקבע בתודעת דור העתיד המיועד לתפקיד מסוים – כגון שמירה, כי לכך נולד, וזו היא משימת חייו.
ח. כעת מתחזקות מספר שאלות: היכן הבחירה החופשית של האחים, האם עשו לא הוסלל לעולם הפשע, גם מטבעו וגם מהתנהלות הסביבה – כפי שרמז גם הרש"ר הירש?; האם עשו הוא זה שבז לבכורה או שמא זה מה שהבהירו לו במשפחה – שגורלו אינו מותיר לו שום סיכוי לקבל את מעמד ממשיך השושלת במשמעותו האמיתית?; כיצד בכזו קלות 'ויתרה' רבקה על בשר מבשרה, על עשו?; ומה פשר הגישה השונה של רבקה ושל יצחק לילדיהם? "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". אומנם טבעי כי ישנו קשב שונה ותשומת לב אחרת של כל אחד מבני-הזוג אל ילדיהם. אך כאן ההבדל הוא כמעט תהומי. לכך יש להוסיף את מה שניתן לכנות העדר התקשורת בין רבקה ליצחק. למרות האהבה המוצהרת בפרשת חיי שרה – "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה – ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו", הרי שבפועל כמעט ולא מתקיים ביניהם דו-שיח במקרא. הנצי"ב מוולוז'ין – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816), תיאר בביאורו "העמק דבר", סיבה אפשרית למיעוט הדיבור בין השניים: "'ותיקח הצעיף ותתכס', מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם וכמו רחל עם יעקב, אשר בהיות להן איזו קפידא עליהם [על בעליהן], לא בושו לדבר רתת לפניהם, מה שאין כן רבקה".העדר התקשורת יכול אולי להסביר מדוע לא שוחחו השניים אודות המצב בצורה פתוחה, אך מניין נבע הפער בין הגישות?
ט. מחבר הספר "חובת הלבבות" – רבנו בחיי אבן פקודה (1120-1050 לערך), טען כי "היה ראוי לה", לרבקה, אשר הייתה אמם של יעקב ועשו, "לאהוב את שניהם בשווה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האימהות בבן הבכור". אלא שהדברים התגלגלו אחרת. האמור בכתובים, כי רבקה קיבלה באופן בלעדי ידיעה על העתיד השונה של התאומים, יכול להוות סיבה לגישתה השונה מיצחק. לצד זאת, ננסה להלן להסביר את מהות ההבדל לאור הרקע המשפחתי והביוגרפי השונה של יצחק ורבקה.
י. רבקה הייתה אחות לבן, וכפי שאמר רבי יעקב קרנץ – "המגיד מדובנא", היא ידעה לזהות רשעות, והיא חששה ממנה. על המילים: "ויעתר לו", כותב רש"י: "לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה". רבקה, בת בתואל – אותו מכנה רש"י "רמאי", לא רוצה לחזור על טעויות העבר, היא אינה רוצה לחזור מבחינה תודעתית והתנהגותית לחרן. היא שואפת להעניק לדור הצעיר, עתיד טוב יותר מהעבר שלה. היא בוחרת ביעקב כזה אשר יחולל את השינוי. לעומתה, יצחק ידע כיצד זה מרגיש להיות בתחרות מול אח חזק. על המילים: "אברהם הוליד את יצחק", כתב רש"י: "לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל – אברהם הוליד את יצחק". יצחק למוד הסבל והצחקוקים של ישמעאל מאחורי הגב, מתחבר לעשו. הוא מזדהה עם מי שלכאורה נועד להיות האנדרדוג, עם מי שמוגדר "עייף" ומיואש מהמציאות. יצחק שניצל מהעקידה ברגע האחרון, ואשר אייל החליפו, מוצא חיבור לעולם הטבע, לצייד שבפיו של עשו. בהקשר זה, ייתכן שהוא גם מעריך ביתר, את התכונות הגבריות והלוחמניות שיש בעשו ואין בו. כך או אחרת, למרות ראייתו החלשה מהפן החזותי, נראה כי הוא כן הצליח, כפי שדרש הרש"ר הירש, לראות את אופיו הייחודי של עשו. ואולי מתוך רצון להעצים את חוזקותיו היחסיות, בתקווה שבכך יוכל לקרבו גם לעניינים אחרים ממורשת משפחתו, הוא נתן לעשו משימות שהן בתחום התעניינותו – "על פי דרכו": "ועתה, שא נא כליך, תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד. ועשה לי מטעמים".
יא. רבקה הכירה את ה"חסד" החיצוני של אחיה לבן, של "אחד בלב ואחד בפה". היא ידעה שלבן רץ אל עבר עבד אברהם – כפי שנאמר בפרשת חיי שרה, רק משום ששמע על עושרו של העבד ואדונו ועל גמליו הרבים. היא אינה תמימה כמו יצחק, שגדל בבית מלא אמון, תום ויושרה. לכן היא לא הייתה יכולה לקבל את מה שהיא ראתה כצביעותו של עשו, כאשר פנה ליצחק אביו ושאל, כפי שמתאר רש"י: "אבא, היאך מעשרים את המלח ואת התבן? כסבר אביו שהוא מדקדק במצוות". יצחק לעומתה, ולאו דווקא מתוך עיוורון למציאות, ביקש לראות בכך ניצוץ חיובי. וכפי שכתב הרבי מלובאוויטש: "הטעם שרצה יצחק לברך את עשו, אף שידע והכיר את ציורו ומהותו, הוא לפי ש'ציד בפיו', היינו ש'ברישיה דעשו – מצד שורשו ומקורו, ישנם ניצוצות גבוהים ביותר (כנשמת אונקלוס הגר, רבי מאיר וכו'). ומאחר שעבודתו של יצחק היא חפירת בארות – לחפור ולמצוא ה'מים חיים' המסתתרים בעמקי האדמה, רצה יצחק, על ידי נתינת הברכות לעשו 'לחפור' ולגלות את ה'מים חיים' – ניצוצות הקדושה, אשר ב'רישיה דעשו'". יצחק, מעצם אופיו, התנהל מול עשו כפי שהתנהג אותו חכם עם בן המלך שחשב שהוא תרנגול.
יב. מספר רבי נחמן מברסלב, על אותו בן מלך שנפל לשיגעון, וחשב את עצמו לתרנגול. היה יושב מתחת לשולחן אביו, מקרקר, ולא מוכן לאכול אוכל של בני אדם, או להתלבש במלבושי האנשים הרגילים. הוא חזר וטען שהוא תרנגול. כל הרופאים שבעולם לא הצליחו לרפאו, והמלך היה מיואש. עד אשר הגיע חכם אחד עם גישה שונה. במקום לדבר אל בן המלך בשפה גבוהה וסמכותית, הוא פשוט ירד לדעתו – תרתיי משמע. אותו חכם, הסיר מעצמו את בגדיו, פרע ראשו, וירד מתחת לשולחן. שם, הוא טען בפני בן המלך כי גם הוא הינדיק. "וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה". וכך, כאשר גילה הזדהות עם בן המלך, ודיבר בשפתו, הצליח החכם בסופו של תהליך, לגרום לבן המלך לשוב ולהסב לשולחן, להתלבש ולאכול כמו בן אדם – ויחד עם זאת, נתן לו מקום לביטוי אישי וייחודי. כאן המקום להדגיש שעצם מתן זרקור לאינדיבידואליות של הילד אינה מחייבת תפיסה חינוכית רלטיבית ונטולת נקודת אמת.
יג. ייתכן מאד, שזה בדיוק מה שביקש יצחק לעשות: לחנוך לנער על פי דרכו. וזו אינה משימה פשוטה. האתגר החינוכי עם עשו, גדול פי כמה מחינוכו של יעקב – יושב האוהלים. לא כל אחד יכול להתמודד עם האופי המולד של עשו, ולהבדיל, עם ילד בעל קווי מתאר נפשיים, התנהגותיים או בריאותיים מורכבים וסבוכים או סתם שונים מאד מאלה של הוריו. אך יצחק לא ראה בבנו מכשיר ליצירת נחת עבור עצמו, אלא בריאה כלפיה הוא מחויב וקשור בעבותות של אהבה בלתי-מותנית. הוא השכיל לחבק אותו יחד עם אי-עצימת עיניים ביחס לצדדיו השליליים. הוא ביקש להראות לו כי למרות הכל, הוא מאמין בפוטנציאל שלו. הוא בחר, במובן הפשוט ביותר: לא לזרוק אותו מהבית – למרות כל ההשלכות. מהבחינה הטקטית, יצחק גם זכה לראות שכר בעמלו. אמת, עשו לא היה מל"ו צדיקי הדור, אך הוא בהחלט נודע לדורות בהקפדתו היתרה בכיבוד הורים: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותיי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני". זכות זו של עשו האדומי, עמדה לימין צאצאיו. וכך, כאשר בני ישראל יצאו למלחמה עם נכדו של עשו וממשיכו הרעיוני – עמלק, התרחש אירוע מעט תמוה: "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק". על שאלת רש"י – "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?", ניתן להשיב כי על מנת לנצח את עמלק ואת זכות סבו, אשר התייחד בכיבוד הורים – "והידיים ידי עשו", הוצרך משה לגלות זכות שכנגד. אל מול זכות ידיו של עשו, הרים משה את ידיו שלו, בתפילה ובבקשת רחמים – "ויהי ידיו אמונה".
יד. "היותו של האופי בלתי משתנה אינה נכונה במובן המחמיר של המילה", כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה, מתוך מגמה להועיד לאדם את האחריות להתגברותו על גורלו והנסיבות אליהן נולד, כמו גם לעודדו לעצב לטובה את אופיו וחייו. "כל אדם נולד עם תכונות הנפש המיוחדות לו, ויש מי שנולד עם תכונות רעות וקשות מאד", כך כתב "הנתיבות שלום" – האדמו"ר מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי, בפירושו על הפרשה. אלא שלדבריו: "באמת, כל התכונות, אפילו של רציחה, ניתנו לו כדי להעלות אותן, ולכל אחד יש יעוד ותפקיד מיוחד שבעבורו ירד לעולם". אך כפי שהמציאות מלמדת, למרות ההשקעה, לא בנקל ניתן לשנות טמפרמנט מולד או להיאבק בהשפעה הסביבתית. לא די ברצון טוב ובפתיחות מחשבתית, וחמור מכך – אין ערובה שהתהליך יעלה יפה באופן מלא. רבקה לא רצתה לקחת את הסיכון הזה, היא הייתה פרקטית. אך יצחק לא יכול היה שלא לקחתו. גם הוא לא רצה לשכפל ולהוריש את הכאב הבין-דורי. הוא זכר את הטראומה של הרחקת ישמעאל – אחיו למחצה, מהבית. הוא ידע כי למרות התנהגותו הקלוקלת של ישמעאל – עליו נאמר "פרא אדם", הוא עשה תשובה לקראת סוף ימיו. ואולי אף מעבר לזה, יצחק ידע על בשרו, שגזרות יכולות להשתנות ברגע האחרון – וכפי שחווה במעמד העקידה. יצחק היה בעל תקווה כי יש עניין שהכל יתהפך לטובה. הוא הבין לאשורה את האימרה: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים". ברם, האם כל משאלות ליבו של יצחק התגשמו והכוחות היסודיים הבעייתיים בנפשו של עשו נמחו לחלוטין? לא כל כך. אך אולי דווקא לאור ההתעקשות של יצחק ודרכו החינוכית, הם השתנו מעט לטובה, ואולי לאור זאת נמנע אסון גדול במפגש האחים שהתקיים בפרשת וישלח. ממפגש שנחזה להיות אלים ומלחמתי, הוא הפך להתפייסות אמיתית, ובמרכזו חיבוק בין האחים, המהדהד באופן סימבולי את חיבוקו האבהי והבלתי מותנה של יצחק.
טו. אופן התייחסותו האמפתי של יצחק לעשו, צריך לשמש דגם לאכפתיות והבנה לסיטואציות, לבריות ולנסיבות שאינן מתאחדות באופן ספונטני עם דעתנו. לעניין זה מבהיר הרב קוק, כי אהבה עצמית בריאה – של האדם או האומה, ואהבה לזולת, לאחר ולסביבה, הן לכתחילה עניין אחד: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, להילחם נגד השטחיות, הנראית בסקירה הראשונה, ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה, ומצד המוסר המנהגי..., המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא גם כן צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה, וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות העין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת מהמחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו". עצה נפלאה המסייעת בקידום האג'נדה מעוררת ההשראה שמציע הרב קוק, ובכלל, מקדמת לימוד זכות, עולה מתוך דבריו של הרבי מלובאוויטש: "והעצה לכך היא, שכל אחד יביט על הזולת כפי שהוא מצד רישיה, ואז לא יראה כלל את שפל מצבו החיצוני, אלא ימצא בו את העילוי והרוממות של מצבו הפנימי והעצמי".
*****
ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית,
עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.
מטפל ומאמן בגישת "מדברים חיים".
מחבר הספר: "מסע אל פנימיות הרצון –
המפגש הפסיכולוגי והפילוסופי, בין ניטשה לרב קוק",
בהוצאת הניר ועדרך.
בקרוב יראה אור ספרו החדש.
לטיפול בגישת
"מדברים חיים",
הרשמו כאן:
https://hanirveedrechaa.wixsite.com/home/registration
לרכישת הספר "מסע אל פנימיות הרצון":